הופיע בדפוס

בבית שלי יש ויכוח מתמשך על הגיל שבו הייתי כשהתחלתי לראות סרטי אימה. אולי זה היה בכיתה ב’ (לשיטתי) או כיתה ג’ (אמא שלי מתעקשת). אני לא זוכרת איך הגעתי לראות את הסרט הראשון, אבל אני זוכרת שהוא היה “פולטרגייסט”.

בנות יפות, בנות עצובות, בנות מופרעות, בנות מפתות, בנות שחייהן היו טרגדיה מחרידה, בנות שגופן מלא טראומה, בנות שליבן נשבר, בנות ששבו מן המתים, בנות שנקברו בעודן בחיים, בנות שנחטפו על ידי חייזרים, בנות מתוקות, בנות איומות, בנות שהתייתמו, בנות ששכלו, בנות ששרדו את הנורא מכל רק כדי לפגוש בו בשנית

אני מדמיינת את עצמי מסתובבת בחנות ספרים באנגליה הוויקטוריאנית, עוברת מדף־מדף, ומקבלת את הרושם שאין דבר שמעסיק את האנושות יותר מאשר המתים שלה, המפגש איתם, וחוסר הנכונות שלהם להרפות מאיתנו, החיים

משפט הדיבוק זכה לפופולריות אדירה, המונים פקדו אותו והוא סוּקּר בהרחבה בעיתוני התקופה. ייתכן שהוא שימש מעין טקס ציבורי לגירוש שדים, ניסיון להיפטר מהשד הגלותי

סרטי אימה דלי תקציב משנות השמונים והתשעים, וסצנה של אנשים עם חלומות מוזרים ויותר מידי זמן פנוי ששמו את מיטב כספם על מצלמות וידאו בניסיון להיות הווס קרייבן השכונתי

באופן פרדוקסלי, כאשר סרטי אימה מעמתים אותנו עם חלקים לא מודעים שלנו, הם למעשה משחררים אותנו, אפילו לרגעים, מהאימה הפנימית הזאת

כל מה שקיים הולך ומתמוסס, ובהעדר עולם ממשי גם הנוכחות שלי קלה ודהויה. נדמה שהגוף מלא אוויר, יותר חורים ופערים מאשר חומר, שאם ארים יד ואעבירה דרך הקיר היא תעבור חלק

היהודים החדשים שיצרה הציונות אינם מסוגלים להתמודד עם העיסוק ברוחות המתים, מכיוון שבלא מודע התרבותי שלנו אנחנו יודעים שאנחנו כבר מתים. ומתים לא צופים בסרטי אימה

הקיום שלנו כאן, בארץ הזו, הפך לקיום רפאים. ואולי תמיד היה כזה. אולי המחשבה הבינרית שלנו שגויה וההפרדה בין חי מוחלט ומת מוחלט כבר אינה מתארת היטב את הווייתנו. המתים עוד כאן, החיים קפאו, וכולם לכודים יחדיו .