מועדון רוחות הרפאים

היסטוריה קצרה וספרותית של הספיריטואליזם ושל הדרכים השונות והמשונות שהמצאנו כדי לתקשר עם המתים

מאת: דנה שוופי

מתוך: ״סיוט ברחוב אלם״ בבימוי וס קרייבן, 1984

אחרי שסבתא שלי מתה, חלמתי מדי פעם שהיא מתקשרת אליי בטלפון. נושאי השיחה היו יומיומיים מאוד, שיחות חולין מהסוג שניהלנו בעודה בחיים. הייתה להן איכות של תקשורת ממשית, פשוטה, נעדרת פאתוס. משום מה לא שאלתי אותה שאלות על איך זה שם – בצד השני. האם קשה לה להיות מתה? איפה היא נמצאת בדיוק? ולמרות שהתקיימו רק בחלום, היו השיחות עם סבתי הדבר הקרוב ביותר למפגש עם רוח רפאים שחוויתי בחיי.

אני יכולה לחשוב על כמה דוגמאות קולנועיות של תקשורת מהסוג הזה. ב״סיוט ברחוב אלם״ (וס קרייבן, 1984) מצליח פרדי קרוגר – רוח של רוצח ילדים נתעב שחוזר כדי לרדוף את הסיוטים של נערי הרחוב – לתקשר עם ננסי, גיבורת הסרט, גם כשהיא ערה. הטלפון במטבח מצלצל וכשהיא מרימה את השפופרת, קרוגר שולח לשון ארוכה ודוחה, ומלקק את פניה בשילוב מדהים של אימה, גועל והלם, מעצם חציית התחום שבין חלום וערות. סמארה, רוחה של הנערה הנוקמת בסרט ״הצלצול״ (גור ורבינסקי, 2002) מתקשרת לקורבנותיה ומודיעה להם, טלפונית, שנותר להם שבוע בלבד לחיות. היא אינה מסתפקת בטלפון: היא מפיצה את עצמה באמצעות קלטות וידאו ומשתמשת במסך הטלוויזיה כדי לעבור דרכו ולצאת, מזוויעה ובלתי מסורקת, מצידו השני. בשני הסרטים הטכנולוגיה היא דבר מה שיש לפחד מפניו, שכן בדרכה המסתורית היא פותחת ערוצי תקשורת עם עולמות אחרים.

כל זה חדש כמובן. האמצעים ליצירת קשר עם רוחות רפאים עתיקים מהטלפון, וגם הרבה יותר פרימיטיביים ממנו. למשל – דפיקות. כך באחד הסיפורים המפורסמים ביותר בתולדות התִקשוּר המודרני: סיפורן של האחיות פוֹקס מהיידסוויל, ניו יורק.

הכול התחיל במהלך חודש מרץ 1848, כאשר סדרה של דפיקות משונות הטרידה את מנוחתם של בני הבית. הנקישות נשמעו ברצפת בית העץ, הדהדו מהתקרה, הרעידו את הרהיטים ואחו אפילו במשקופי הדלתות. ההורים לבית פוקס שמו לב לכך שהנוכחות הדופקת, תהיה אשר תהיה, מתנכלת בעיקר לבנותיהן הצעירות, מגי וקייט. נדמה היה כי בכל חדר שבו נמצאות הבנות, ישנן גם הדפיקות. לילות חסרי שינה עברו על בני המשפחה המבוהלים, ולא נותרה להם ברירה אלא להודות: הם גרים בבית רדוף. ערב אחד הדפיקות היו כל כך חזקות, טורדניות ומרושעות, שהאם שלחה את בעלה לקרוא לשכנים. עד מהרה הצטופפו אנשים רבים בחדר השינה של האחיות הצעירות ואחד מהם החל לשאול את הרוח סדרה של שאלות – כאשר התשובה הייתה ״כן״, הרוח דפקה פעם אחת. במהלך החקירה התגלתה זהותו של המת: מדובר היה בסוחר צעיר שנרצח על ידי הדייר הקודם ונקבר ממש מתחת לרצפת הבית.

עיתוני התקופה דיווחו על המקרה המופלא. השמועה נפוצה וגם האחות המבוגרת יותר, לאה, שגרה בעיר הגדולה, שמעה על מה שהתרחש בבית נעוריה. היא מיהרה לחזור הביתה ולהעמיד את אחיותיה הקטנות במקומן – לא היה לה ספק, מהיכרותה עימן, שהמהומה מבוססת על תחבולה שנרקחה במוחן הקודח. מגי וקייט הודו בפניה שאכן היה זה מעשה קונדס, הן מצאו דרך להשמיע נקישות בעזרת הבהונות שלהן על משטחי עץ שמהדהדים אותן כאילו נבראו מהאוויר. אבל לאה לא נזפה באחיותיה, להיפך: היא הבינה את הפוטנציאל המסחרי של התעלול. היא שכרה עבורן בית גדול יותר והשלוש ערכו סיאנסים שבהם הועלו באוב רוחות של בני משפחות האורחים או של ידוענים מתים כמו בנג'מין פרנקלין. האירועים הצליחו הרבה מעבר למצופה, והאחיות יצאו לסיבוב הופעות ברחבי אמריקה.

באמצע המאה התשע עשרה הביקוש לעל־טבעי היה בשיאו. בזמן אחר, אם שתי נערות צעירות היו טוענות שהן יכולות לשוחח עם המתים – הן ככל הנראה היו נשרפות על המוקד. אבל קייט ומגי היו לכוכבות־על. תוך פחות משנתיים הפכו ה״דפיקות״ שלהן לסנסציה גדולה כל כך, עד שבכל רחבי אמריקה צצו מדיומים, מי מקצוענים ומי חובבים, שהשתמשו בשלל טכניקות כדי לתקשר עם רוחות רפאים. ההצלחה של האחיות פוקס גאלה את התנועה הספיריטואליסטית באמריקה, והפכה אותה מאיזוטריה של מופעי דרכים הזויים, למיינסטרים של ממש.

השינויים הרבים והמהירים של התקופה בתחומי המדע והטכנולוגיה לא פסחו על תקשורים עם רוחות. ספיריטואליסטים גייסו את החידושים האחרונים והשתמשו בהם כדי להוכיח שיש חיים אחרי המוות, ושאפשר וכדאי לתקשר עם המתים. כך למשל עם מצלמות דאגֵרוֹטִיפּ שאפשרו לראשונה לצלם דיוקנאות של אנשים, וגם, לכאורה, את המתים העומדים מאחוריהם – בעזרת טכניקות של חשיפה כפולה. מבחינת אנשים פשוטים, שלא הבינו לא ברוחניות ולא בטכנולוגיה, ההבדל בין השניים היה זניח. אם כבר אתה מאמין בתיאוריה משונה ושערורייתית כמו אבולוציה, או אם אתה מוכן לקבל את זה שאפשר לדבר עם מישהו שנמצא במרחק של מאות קילומטרים ממך – אז למה לא להאמין בשיחות עם המתים?

המדיום סטניסלבה פופיילסקה מפרישה אקטופלזמה בעת סיאנס

ובינתיים באנגליה

באנגליה הוויקטוריאנית התקיימה שיחה ערה ופולמוס רחב ופומבי בנוגע לרוחות רפאים. האם רוחות

רפאים קיימות, כן או לא? מה היא רוח רפאים? כיצד היא מופיעה? מה נחשב טבעי ומה בתחומי העל־טבעי? המניע והאמונה העיקרית שהנחו את הדיון היו: שהמתים יכולים לתקשר איתנו, שהמתים רוצים לתקשר איתנו, שיש למתים מה לומר לנו, ושכדאי לנו לעשות כל מאמץ אפשרי כדי להקשיב להם.

כולם לקחו חלק בדיון, לא רק מדיומים אלא גם מדענים, עיתונאים, פוליטיקאים, סופרים ומשוררים, החל ממארי קירי ועד המלכה ויקטוריה. מדי שבוע התפרסם ספר חדש בנושא: חלקם היו מחקרים כמו־מדעיים שניסו להביא הוכחה ניצחת לקיומם של החיים שאחרי המוות, ואחרים היו ממוארים שדיווחו על חוויות אישיות, מרגשות, ומבעיתות. הספרות הוצפה בסיפורי רפאים, וכל הסופרים הגדולים של התקופה השתתפו בחגיגה: הנרי ג׳יימס, נת׳נאל הותורן, ארתור קונן דויל, צ׳רלס דיקנס, רודיארד קיפלינג, אמילי ברונטה, אליזבת גאסקל, אוסקר ויילד ועוד. אני מדמיינת את עצמי מסתובבת בחנות ספרים, עוברת מדף־מדף, ומקבלת את הרושם שאין דבר שמעסיק את האנושות יותר מאשר המתים שלה, המפגש איתם, וחוסר הנכונות שלהם להרפות מאיתנו, החיים.

מיני אגודות ומועדונים החלו לצוץ במרחב החברתי והספרותי. המפורסם שבהם הוא ה־ Ghost Club – ״מועדון רוחות הרפאים״, שנוסד בשנת 1862 ושם לו למטרה לחקור אירועים על־טבעיים, ולעיתים גם לחשוף רמאים בתחום. בין חברי המועדון נמנו חלק מהאליטה הספרותית של הזמן, ובהם צ׳רלס דיקנס, אחד הסופרים הפופולריים ביותר של תקופתו. דיקנס עצמו לא נמנה בין המאמינים, הוא תמיד ניסה לאתר חורים בפרנורמלי, ולמצוא היגיון בתופעות לא הגיוניות. מה שלא הפריע לו להיות אחד הגורמים המשפיעים בהתפשטות האמונות על רוחות רפאים ועליית הפופולריות שלהן. סיפורו הנודע ״מזמור לחג המולד״ הציג עלילה שמבוססת כולה על שיחה בין אדם חי (אבנעזר סקרוג׳) והשותף המת שלו. אפילו הבן שלו, דיקנס ג׳וניור, השתכנע והשתתף בסיאנסים. מה שגרם לאב מבוכה לא קטנה.

הגלגול הראשון של ״מועדון רוחות הרפאים״ שרד בערך עשור ואז נסגר. ב־1882 חזר המועדון בגלגול שני, אך הפעם היה זה מועדון של ספיריטואליסטים נלהבים. הפגישות שלהם היו סודיות להפליא, התנהלו בעיקר במסעדות, והתחילו עם הקראה של שמות חברי המועדון, בין אם הם עדיין בחיים, או עברו מן העולם הזה. המוטו שלהם (בלטינית) היה ״להיוולד: לעבוד: למות: להיוולד״.

עשרות סופרים ומשוררים הצטרפו ל״מועדון רוחות הרפאים״. חלקם מוכרים לנו עד היום, כמו ויליאם באטלר ייטס, אלדוס האקסלי וכמובן, מחבר ספרי שרלוק הולמס סר ארתור קונן דויל. הולמס הוא אמנם אחת הדמויות הרציונליות ביותר שנכתבו אי פעם, אבל מחברו היה דווקא מחסידיה הנלהבים ביותר של התנועה הספיריטואליסטית. למרבה מבוכתם של מעריציו, דויל האמין אמונה שלמה בקיומן של רוחות רפאים, פיות, טלפתיה, טלקינזיס, וראיית העתיד. בשלב מסוים אף זנח את כתיבת עלילות הבלש והתמקד באופן בלעדי במחקר רוחני. הוא כתב יותר מעשרה ספרים בנושא, ובהם ״ההיסטוריה של הספיריטואליזם״ בשני כרכים. בהקדמה לספר כתב דויל שזוהי התנועה ״החשובה ביותר בהיסטוריה של העולם, מאז ישו״.

דויל הבטיח שכאשר ימות הוא ידאג ״ליצור קשר״ כדי להוכיח לכולם שהוא צדק. ואכן, ב־1930, שישה ימים אחרי מותו, הופיע כרוח רפאים בהלוויה של עצמו. הוא תקשר באמצעות מדיום שנכחה במקום, והראה לעולם שבאמת אפשר לדבר עם המתים. זו הייתה ככל הנראה שירת הברבור לתור הזהב של הספיריטואליזם. במהלך שנות השלושים של המאה העשרים דעכה התנועה לאיטה וחזרה אל מחוזות האיזוטריה שהייתה מצויה בהם כמעט מאה שנים לפני כן.

מדיום מפרישה אקטופלזמה במהלך סיאנס

העידן החדש

תיעודים של תקשורת עם המתים רווחו בעולם העתיק החל מ־1500 לפנה״ס, ומוזכרים גם באודיסאה, בתנ"ך ובעלילות גלגמש – אודיסאוס חופר שוחה ומפתה את המתים עם דם עיזים כהה; שאול המלך פונה לבעלת האוב ומשוחח בעזרתה עם שמואל הנביא. במהלך השנים הטובות של הספיריטואליזם, שהחלו עם הדפיקות הפשוטות של האחיות פוקס, פותחו טכניקות נוספות לתקשורת יעילה עם המתים. למשל – Table Turning טכניקה שבה משתתפי הסיאנס יושבים סביב שולחן, מניחים עליו ידיים ומחכים שהוא יסתובב מעצמו.

היו גם מופעים מרהיבים של ריחוף או של פליטת אקטופלזמה, חומר כביכול פרנורמלי שיוצא למדיום מכל חור אפשרי בגופה בעת הסיאנס. בין הסיבות הרבות שהובילו את הכנסייה להתנגד נחרצות לתנועה הספיריטואליסטית – מלבד הערעור על הדת המאורגנת ועל הערכים הבסיסיים של הנצרות – היו גם מופעים אקסהיביציוניסטים חסרי בושה, של מתקשרות שהופיעו בעירום כאשר זרמי אקטופלזמה פרצו להן מהווגינה.

אחת הטכנולוגיות המוכרות והוותיקות ביותר היא לוח ויג׳י (Ouija Board). מדובר בלוח פשוט שכתובות עליו אותיות האלפבית, ספרות, וכמה מילים כמו ״כן״, ״לא״, ״שלום״ ו״להתראות״. משתתפי הסיאנס אוחזים בחפץ עם מרכז שקוף, בזמן שרוח הרפאים מכוונת את תנועת ידיהם ומאייתת מילים כדי לענות על השאלות שהוצגו לה. לוחות ויג׳י קיימים מזה אלף שנה, מאז סין בימי שושלת סוֹנג, אבל גרסתם המוכרת לנו היום היא זו שעברה רישום מסחרי של חברת המשחקים האסברו, שאחראית בין היתר על מונופול והפוני הקטן שלי. סדרת סרטי האימה Ouija שיצאו בשנים האחרונות, הם למעשה אדפטציה של המשחק.

קרוב למאה שנים אחרי דעיכת הגל הספיריטואליסטי הקודם, ייתכן שאנחנו בעיצומו של גל חדש, כזה שמערב טיקטוק ואינסטגרם. מחקר שנעשה בארצות הברית לפני כמה שנים מצא שארבעים אחוז מהאמריקאים מאמינים ברוחות רפאים, ושלושים אחוז מאמינים שהם תקשרו עם מישהו שמת. בעקבות השינויים הטכנולוגיים המהירים נוצרו עזרים חדשים שמאפשרים לתקשר עם רוחות רפאים, ואפילו לצוד אותן. מכשירי EMF שמודדים ומקליטים שדות מגנטיים, גלאי תנועה, מצלמות אינפרה אדום, מגְנְֵטֵוֹמֵטְרִים ושלל גאדג'טים נוספים. מי שמעוניין לרכוש את הציוד המשוכלל הזה, יכול בקלות להזמינו באינטרנט כדי למדוד אם יש נוכחות רפאית בביתו.

ככל שזה נוגע לי, אני מעדיפה לוותר. הסקרנות שלי לפגוש רוח במציאות אינה גוברת על הפחד המצמית שאחווה אם אכן אתקל באחת. מכל המפלצות שהוצגו בפניי בסיפורי האימה – רוחות הרפאים הן שמפחידות אותי יותר מכל. אולי מפני שכל כך קל לי להשתכנע בקיומן. משב רוח צונן עובר על פניי בליל קיץ חסר ירח, חריקה דמוית זעקה בוקעת מצירי החלון בעת סופה, וכולי נרעדת. הרי אם אראה רוח רפאים, זה לא יהיה מפגש חד־פעמי. זה יהיה ידע – ידע על כך שבכל רגע נתון המתים עדיין נמצאים איתנו, סביבנו, בכל מקום, צופים בנו, מאזינים לנו, אורבים לנו בחדרים חשוכים. אני חוששת שאם אראה רוח רפאים, החיים כפי שאני מכירה אותם, כבר לעולם לא יהיו אותו הדבר.

איתמר חפץ: ״אף, אוזן גרון״