אני הרי חי

סיפור

מאת: אמיר חרש

איתמר חפץ: LMNO

בזמן האחרון אני לא בטוח אם אני מת או לא.

התחלתי לחשוד בגלל הריח. בוקר אחד שחיתי בבריכה של המועצה האזורית ופתאום תקף אותי ריח חזק של עשן. הנחיריים שלי התמלאו פיח, כאילו דחפתי לתוכם גושי צמר גפן בוערים. שריפה, חשבתי, פרצה שריפה. הרמתי את הראש מהמים והבטתי סביבי, כמעט לא היו אנשים בבריכה, אבל המעטים שהיו לא שמו לב. אף שחיינית זקנה לא רחרחה את האוויר בחשד, והמציל הביט על הבריכה בנמנום עצל. יצאתי מהמים בקפיצה, בהול כמו כלב שדרכו לו על הזנב, בדקתי והתרוצצתי ולא מצאתי כלום, לא אש ולא עשן. אבל הריח התעקש: לא שובל עדין של סיגריה, לא רמז דק של אסון רחוק – אלא עשן מנגל סמיך וקרוב, שומן בוער מטפטף על להבה גלויה, שיער אדם נחרך, בשר זועק עולה בלהבות וצחנה פטרוכימית של בגדים נשרפים. חשבתי: רק אני מריח את זה. חששתי: הריח בא ממני. חשדתי: מגופי שבער למוות. רגע אחר כך צחקתי על עצמי, על המחשבה המורבידית, הבלתי אפשרית. אני הרי כאן, אני הרי חי. אבל מאז – הריח המבחיל הולך איתי לכל מקום. לפעמים הוא נחלש, לעיתים מתגבר, אבל אף פעם לא נעלם כליל. והספק החולני מצטרף ומלווה את הריח, וככל שהריח מתחזק כך הספק משכנע יותר.

התחושה הכללית, מאז שהתחילה המלחמה, היא תחושה של סוף.

כל השכנים שלי התפנו למרכז הארץ והכפר שלנו התרוקן מתושביו. כבר חודשים שהוא ריק לגמרי, כפר רפאים. הגבול קרוב להטריד; מהבית שלי רואים את הגדר, רואים את העיניים של האויב שמאחורי הגדר, רואים את השנאה והפחד והייאוש שמאחורי העיניים שמאחורי הגדר. אני היחיד שנותר מאחור. מישהו צריך לשמור על הרכוש, להשגיח על הבתים, לוודא שאין בוזזים, להשקות את הגינות, לכבות שריפות קטנות, לגרש את הזאבים והצבועים והעופות הדורסים. מדי פעם עובר ג'יפ של חיילים, מדי פעם מגיעה משפחה לקחת בגדים, ספרים או צעצועים שנשכחו בחיפזון הבריחה. ואולי הם באים סתם, כדי להיזכר בחיים שהיו להם פעם. אליי הם לא ממש מתייחסים, בעיקר החתולים שמים לב אליי. גם חתולי הרחוב של הכפר, כמוני, נשכחו מאחור.

לא מזמן התמקמה מישהי בבית הסמוך לשלי.

בחורה צעירה בעלת מראה פסיכדלי: בגדים צבעוניים קרועים, ראסטות משולבות חרוזים וצדפים וחולצת בטן שחושפת תחבושת גדולה ומלוכלכת. ראיתי אותה רק מרחוק, נופפתי לה, היא לא נופפה חזרה. הגוף שלה קצת שמוט, צעדיה קטנים, הליכתה ריקה, היא גוררת את עצמה יותר מאשר הולכת. מאז לא ראיתי אותה. היא כנראה ישנה בימים וערה בלילות. אין לי ספק שהיא עדיין בבית הסמוך כי אני חש את הנוכחות שלה מבעד לקירות. קשה להסביר. הסימן האובייקטיבי היחידי שמרמז לנוכחותה המתמשכת הוא להקת חתולים שנאספת ליד הבית הנטוש שאליו פלשה. אולי היא מאכילה אותם, אולי רק מלטפת, ואולי הם מריחים שהיא שם. קשה לי לדעת אם היא בחיים או לא, ונוכחות החתולים לא עוזרת להכריע.

ויש את הסדקים.

לפעמים עוברים עליי ימים שקטים, רגועים, ואני כבר משתכנע שאני חי, שריח הבערה חסר ההסבר הוא הפרעה נוירולוגית נדירה, שהספק המורבידי המנקר בי הוא רק טירוף חולף שנובע מחולשת עצבים, ואז פתאום נפער סדק. רגע לפני כן הכול רגיל: הנה ברוש, הנה בית, הנה עמוד חשמל, ואז פתאום הקיום נסדק – בבת אחת ריח העשן מתחזק ואני רואה את הלהבות במלוא הדרן. הכול בוער, הכול שבור, הבתים מרוסקים כמו בתי לגו שילד זועם הכה בהם באגרופיו, עמוד החשמל הותך לפסולת ברזל, הברוש המפואר הפך קיסם פחם. בגדיי עולים בלהבות ופתיתי פיח שחור נושרים ממני, העור שלי מבעבע, אדום מרוב כוויות, האוויר לבן בוהק, מסנוור בלהט הפיצוץ, הדף עצום תופס אותי, דוחף אותי, מפיל אותי לארץ, והאוזן נקרעת משאגת טיל נוסף שחותר לעברי – ופתאום ההבזק נגמר, הסדק נסגר. כל זה לקח שנייה, אולי פחות משנייה, והכול שוב רגיל: בית, ברוש, עמוד חשמל, איש חי. מיד אני נוגע בפניי, לבדוק שהכול בסדר, שהעור ישנו, שהעיניים שם, שהאף במקום, וזה אכן כך, אבל אני לא נרגע. אני מזיע כולי וידיי רועדות. איך אפשר לדעת מה האמת? איך אפשר? המציאות חיוורת מאוד, לא משכנעת, דהויה. לעומתה הבזק הזוועה ממשי בהרבה, בעל משקל, נוכח גם בהעדרו.

בלילה הכי קל לי להאמין שאני כבר מת.

מאז שהמלחמה התחילה השינה שלי מקוטעת ורעה. אני נרדם רק לשעה או שעתיים ואז מתעורר לרצף מתיש של דאגות ומועקות. מתעורר, אבל רק למחצה. לא ערני מספיק כדי לקום לשירותים, כדי לפקוח עיניים, אבל מספיק כדי להיות מודע לכך שאני כבר לא ישן, שאין לי מנוחה. רוב הלילה אני צף ליד הזמן. לא יודע מתי התעוררתי, לא מה השעה, לא מסוגל לשער כמה זמן ריק עוד נותר לי עד שיעלה בוקר חיוור בחלון. ברגעים האלה, בשעות האלה, אין עולם. תודעתי נודדת בערפל כהה, לא מעוגנת לשום נקודת ציון. כל מה שנשאר זו המתנה, ציפייה מעורפלת לגאולה. מכל ה"אני" המפואר שהייתי, נותר רק זיק תודעה זעיר מוכה ספק ודאגה. שוקע בחול, שוקע בחושך, והבוקר לא בא. הלילה הוא מכרה שהתמוטט עלי, הלילה הוא מערה סתומה. אני יודע שכך המתים חושבים. שאלו בדיוק המחשבות שחושבים המתים.

מיום ליום אני הופך פחות מוחשי.

תחושות הגוף עמומות יותר, כאילו אני פחות נוכח בגופי. כמו בהיפותרמיה: זה מתחיל מהקצוות של הגוף, אצבעות הידיים והרגליים, אחר כך האמות והשוקיים, ואז הזרועות והירכיים. האיברים שלי הופכים אדישים ומבולבלים, הם מגיבים לאט לפקודותיי, ולא מאותתים לי מה הם חשים. אם אני קם ומתנועע תחושת ההעדר מתפוגגת מעט, ואני שוב כמעט ממשי. אבל קשה לי להביא את עצמי לתנועה.

המוות הוא תהליך איטי ומפרך.

לילה אחד שמעתי הרבה יותר פיצוצים מהרגיל.

מי שגר קרוב כל כך לגבול מתרגל לקולות. זה כמו לגור ליד כביש רב מסלולי שמוביל לבית חולים, המולת התנועה המתמדת נמהלת ביללות האמבולנסים הממהרים לחדר המיון, והאוזן לומדת לקבל את הנורא ביותר כרעש רקע. אבל בלילה ההוא המהומה הייתה מוגזמת, כמעט אפוקליפטית. זעם אלוהים קולני מספיק כדי לשלוף אותי מהמצב הסהרורי המסויט שאני נופל לתוכו בלילות. קמתי, ובמקום לגלגל את עצמי למרחב המוגן ולנעול היטב את דלת הפלדה יצאתי לחצר והבטתי למעלה. קשה לתאר את ההוד הנורא, את מופע הזוועות האסתטי להחריד של אמצעי ההשמדה המודרניים. השמיים עצמם נלחמו. כל כך הרבה פגזים וטילים, וטילים נגד טילים, נורו בו זמנית מאין ספור אתרי שיגור נסתרים, עד שהשמיים הוארו במטר מטאורים זדוני. ציפורני אש שרטו את הרקיע. צבא של כוכבי שביט טיפסו מעלה בטירוף עכבישי, מתנגשים זה בזה ומפוצצים זה את זה במופע זיקוקים מרהיב. לרגע, מתוך תחושה פנימית לא ברורה, הבטתי למטה והצידה, היישר לחצר הסמוכה. מיד ראיתי שהיא שם, הבחורה עם הצדפים בשיער, מסתכלת לשמיים, מוקסמת עד אימה. פתאום שמעתי פיצוץ הרחק מאחוריי והיא הנמיכה את עיניה והביטה בי – או שאולי נכון יותר לומר שהיא הביטה דרכי – לעבר מה שהתפוצץ שם. אורות חזקים האירו את פניה, זריחות שבערו מהר וכבו מהר. היא נראתה חיוורת, חסרת דם, ועיניה בהקו שחורות ואטומות כמו עיני מקק. היא הביטה לכיווני רק לרגע אחד, ולא נתנה סימן שהבחינה בנוכחותי. ארבעה פיצוצים מטלטלים הבזיקו מכיוון אחר, ומיד היא הסיטה את ראשה לעברם. לא העזתי לקרוא לה. אם היא חיה ואני מת, ממילא לא תהיה מסוגלת לראות או לשמוע אותי. ואם שנינו מתים, עדיף לא להפריע לה בפרטיות מותה. וחוץ מזה, השתיקה יאה למוות. כבר חודשים לא דיברתי בקול, ולא הייתי בטוח שאני מסוגל לכך שוב.

כל הלילה נמשכה המתקפה, הטילים עברו מעלינו והמשיכו הלאה לערים הגדולות, רק כמה רסיסים נפלו כאן, רק כמה גגות רעפים נשברו. בבוקר הכפר נראה רגיל, אפילו פסטורלי במידה. ערפילי בוקר קרירים נקוו לאדי קרח על החלונות, וכשהשמש יצאה הם הפשירו לאיטם. גם בשמיים לא נרשמו צלקות.

הלילות שקטים כל כך.

השתיקות נאספות בדממה ועיני העולם עצומות. רק אני ער. גם לקצת השינה המסויטת של פעם איני מסוגל עוד. אני כבר לא שוכב במיטה ומנסה להירדם, אלא יושב על הספה בחשכת דירה סגורה. המחשבה איטית, נוזלית, דביקה. הצללים משווים הכול. כהה נמזג בכהה. העצמים, כך נדמה, מתמוססים זה לתוך זה. כל הדברים נמצאים ברקע, לא יותר מדרגות שונות של צל, ושם דבר לא קופץ קדימה ותופס את העין. בשעות האלה רק השקט מדבר: דממת צרצרים, פיהוק ציפור לילית, חרחור חתול חולה, והד מנומנם של מסוק רחוק שחולף ללא סיבה. כל מה שקיים הולך ומתמוסס, ובהעדר עולם ממשי גם הנוכחות שלי קלה ודהויה. נדמה שהגוף מלא אוויר, יותר חורים ופערים מאשר חומר, שאם ארים יד ואעבירה דרך הקיר היא תעבור חלק, שכל הגוף יחדור דרך המוצק ויצא שלם בצידו השני. אני קם והולך אל תוך הלילה. פוסע בשבילים סדוקים ומוזנחים שעשבים רעים גדלים בהם פרא. צעדיי קלים, כמעט ולא נוגעים בארץ. אני דורך ולא משאיר עקבה. הכפר חשוך מהרגיל. כל הפנסים כבויים, שום תאורת רחוב או תאורת חירום אינה דולקת. האדמה קרה והעצים נאנחים ברוח. אני צועד, לא מחפש דבר. הכפר זר בחשכה, כמו קורץ מחומר אחר, לא ארצי, וצללי המבנים עוינים. למרות שזה כפר הולדתי, למרות שהשבילים ברורים – קשה להתמצא. איפה אני? גושי חושך מפלצתיים מנופפים ראשים כבדים, מקורננים, שמתגלים בהתקרבי אליהם כצמרות ענק. יער זקיפי ונטיפי אבן חוסם את דרכי בדרגות שונות של רשעות מכוונת, ומתגלה כסבך גזעים ושורשי אוויר. הצל הופך מרוכז במיוחד וחופת העלים שמעליי בולמת את אור הכוכבים. איפה אני? עמדתי מוקף בקירות העץ המפותלים והגרוטסקיים ובקושי הצלחתי לראות. עיניי התרגלו מעט לאפלה וזיהיתי את המקום: צבר עצים מוזרים, נוכריים במוצאם, ששורשיהם וענפיהם מעוותים כמו במחלה גנטית. כבר שנים שהם זולגים ומתפשטים ונמתחים בצירופי צורה משוגעים, שולחים קרומים מעוצים וצינורות יניקה אל המרחב, ומפילים פירות דביקים שסוכרם תוסס ונרקב, קורא לרמשים.

שם, בסבך המבלבל של הגזעים ושורשי האוויר, פגשתי אותה שוב.

נערת הצדפים עמדה מוקפת בקפלולי העץ, בוהה קדימה כמו בעל־חי אובדני שנתקע קפוא מול פנסי רכב מתקרב או ברדלס שועט. פתאום התגבר הריח, כמו לפני הבזק: צחנה נוראית, מזעזעת, אבל הפעם לא היה זה ריח של שריפה, לא של עשן. סירחון אורגני בשל מילא את נחיריי, וברגע הבא התגבר לכדי ריח דוחה ומרתיע, כאילו נפלתי לבריכת ביוב או לבור ניקוז שופכין ברפת, תערובת נוראית ומבחילה של שתן וצואה וקיא ודם. ואז בבת אחת התרחב הסדק – לפתע ראיתי אותה כפי שהיא באמת, עומדת באור חזק ומדברי של צהרים, הבטן שלה משוסעת בסכין והקרביים הוורודים מטפטפים החוצה, פיה נפער בתדהמה, היא לא מבינה, היא לא מאמינה שזה מה שקורה לה, התוך שלה זורם החוצה בשטף חלקלק, האיברים הפנימיים כמעט בורחים, היא מנסה לעצור אותם, חוסמת בידיה נקניקי מעיים מחליאים שמציצים מהחתך המדמם, היא צורחת, היא צווחת בכל הכוח, היא חיית אדם פצועה ומבוהלת – ובאותה פתאומיות שהמראה הופיע, הוא הבהב ונעלם, ושוב היינו בכפר, בחשכה, מוקפים במבוך גזעי העצים.

היא ואני זה מול זו.

את היית שם, אמרתי, במסיבת הטבע, חתכו אותך בבטן.

קולי היה צרוד וחרישי, חלוד מחוסר שימוש.

היא הנהנה.

ואתה, אמרה בקול חלש כמו ציוץ של גוזל, אתה נשרפת.

משכתי בכתפיי.

אני לא זוכר, עניתי, אני לא זוכר.

אבל אני מריח, המשכתי, הריח לא עוזב אותי, וגם יש הבהובים.

זה מתפרץ בהבהובים.

ככה זה, היא אמרה.

ככה זה, הסכמתי.

אני לא מצליחה להמשיך הלאה, היא אמרה.

אני גם לא מצליחה לחזור אחורה, הוסיפה.

ככה זה, אמרתי.

כן, זה ככה, היא הסכימה.

היא צעדה קדימה והתקרבה אליי,

היא הרימה את ידה לכיוון הפנים שלי.

נרתעתי לאחור.

אפשר? שאלה.

אפשר, עניתי.

היא נגעה בפניי.

ידה הקטנה ליטפה בהיסוס את חלקת הלחי החשופה שבין האף לזקן.

באזור הזה הכוויות החלימו רע במיוחד, הצלקות הפכו גבשושיות ונוקשות.

כל כך הרבה זמן לא נגעה בי יד אדם.

הרגשתי את המגע הנשי, הייתה בו עדינות ומתיקות מלנכולית.

היא קירבה את פניה לפניי.

אפשר? שאלה שוב.

אפשר, עניתי.

היא התרוממה על קצות האצבעות והסיעה את שפתיה עד ללחי שלי, ונישקה את הדמעה.

אנחנו בחיים, היא אמרה, אתה יודע את זה. נשארנו בחיים.

כן, עניתי, אני יודע.

כמה נורא, היא אמרה.

כמה נורא, אמרתי אני.