מה עושים עם גוף

מדריך לאימת גוף של בימאיות וסופרות במאה העשרים ואחת

״יופי מסוכן״ בבימוי קוראלי פארז׳ה, 2024 | תהליך

שני העשורים האחרונים הביאו איתם תור זהב בתחום אימת הגוף (Body Horror), ז׳אנר אימה שמתמקד בגוף, ובכל הדברים הנוראים שעלולים לקרות לו, להתרחש בתוכו ולהשתבש בו. בין אם בגבולות המציאות, ובין אם בחוסר הגבולות של הדמיון והפנטזיה.

למרות שאפשר למקם את ראשית אימת הגוף ב״פרנקנשטיין״ של מרי שלי (כשם שאפשר למקם שם גם את ראשית הספרות הגותית החדשה ואת ראשית ספרות המד״ב) – לאורך המאה העשרים התפתחה ופרחה אימת הגוף בעיקר כז׳אנר גברי. דיוויד קרוננברג נחשב לאבי הז׳אנר בקולנוע, ולמי שהעמיד את שפת אימת הגוף כפי שאנו דוברים אותה כיום. בצדק: קרוננברג חקר לאורך הקריירה שלו אספקטים כה רבים של אימת גוף, והתווה את הדרך לכל כך הרבה במאים ובמאיות, עד שמגיעה לו תהילת עולם, לא פחותה מזו שזכתה לה מרי שלי.

אחת התמות המרכזיות של אימת גוף היא הרעיון שהגוף מטמיע בתוכו את הפחדים והחרדות של תקופתו, ושהפחדים הללו מתוארים באופן ישיר וגרפי: תמונות גלויות, בלתי מוסתרות, של זוועות הגוף, מהפרשות ריריות ועד איברים מעוותים. בתקופת הבהלה מאיידס קרוננברג ביים את ״הזבוב״ (1986) – על ניסוי כושל שממזג בטעות בין דנ״א של אדם וזבוב – והראה באופן הבוטה ביותר, ללא הפניית המבט, מה קורה לגוף אנושי כאשר הוא הולך ומתפורר.

מאז מפנה המאה אפשר להבחין במגמה ברורה ומבורכת: אימת גוף ונשים. דור ועוד דור של סופרות ובמאיות, חלקן המשיכו את המורשת הקרוננברגית, אחרות התחברו ישירות לאם הגדולה מרי שלי, ואחדות מהן התחילו מסורות חדשות שבוודאי יתוו את הדרך לדורות קדימה. רובן בודקות, במגוון דרכים, את הזוועות המסוימות מאוד שהן מנת חלקו של הגוף הנשי – זוועות ביולוגיות וזוועות תרבותיות כאחד.

ישנם סוגי אימה רבים שיכולים לפעול על גוף האישה. חלקם תמיד היו שם: הפלישה הלא רצויה של דבר מה מבחוץ (מאלימות מינית ועד איחוז); המטמורפוזות שעוברות על הגוף במהלך חיי אישה (התבגרות, גדילה, וסת, גיל המעבר); או יכולת ההתרבות (הריון, לידה). גורמים אחרים הם תלויי תרבות, מקום וזמן, וקשורים בעיקר למסכת הייסורים שנשים מעבירות את עצמן כחלק מפולחן היופי. נתח ניכר מהספרות והקולנוע של אימת הגוף העכשווית עוסקת בזה בדיוק: בזוועות הכל כך מסוימות שנובעות מהדרישה לבצע על הגוף שינויים, התאמות ותיקונים – רצף בלתי נתפס של פעולות פולשניות ואיומות. ולא ברור אם הן משפרות את הגוף, או פשוט משמידות אותו, איבר אחר איבר.

לאלו שכמוני, מתענגים במיוחד על הז׳אנר המדמם הזה, הכנתי מדריך לצפייה ולקריאה בכמה מיצירות אימת הגוף המעניינות ביותר של נשים במאה העשרים ואחת.

לרכישת הגיליון

שיר הלל לתולעים! 

רימות אוכלות לאיטן את גופו של האב המת, זחלי משי תופרים לסינדרלה שמלת נשף, תולעת

שרשור טפילית נבלעת ומשגשגת במעיה של האחות החורגת כדי לשפר את גזרתה. האחות המכוערת (2025), סרטה של הבמאית הנורווגית אמילי בליכפלדט, הוא ריטֵלינג מזוויע של ״לכלוכית״, ואחד הסרטים היפים שצפיתי בהם בשנים האחרונות. יפה בכך שהוא לוקח את חומרי הריקבון, את זוועות הגוף, את הדם שמוקז בשם השאיפה ליופי, ובונה מהם פריימים המדמים ציורי ואניטאס מופלאים. נדמה שאומרים לנו: ממש כמו האחות המכוערת, כל דבר מכוער נועד להיות יפה, ואז להתרסק מחדש אל הכיעור.

מהלך דומה מתרחש בסרט יופי מסוכן (2024) המופתי של קוראלי פראז'ה, שבו הכמיהה לשוב לנעורים מולידה פיצול כפול: של הגוף ושל הנפש. כוכבת הוליוודית מוותרת על שלמות גופנית כדי לחיות מחצית מהזמן בגופה של גרסה צעירה יותר של עצמה. זו תמונתו של דוריאן גריי, לו הייתה התמונה ישות חיה שנלחמת בדוריאן על מקומה בעולם. וכמו אצל אוסקר ויילד, גם כאן כל החלטה, התנהגות או בחירה מוסרית מותירה צלקות עמוקות בדיוקן. הפיצול, כמובן, אינו אפשרי, לא לאורך זמן. סופו להוביל למעשים נואשים, להוליד מפלצות ולהביא להשמדה הדדית.

סיפור נהדר וקריפי עוד יותר על כפילה אפשר למצוא בקובץ Cursed Bunny (2017) של הסופרת הדרום קוריאנית בורה צ׳אנג. בסיפור ״הראש״, אישה רגילה לגמרי מבחינה יום אחד בראש דמוי־אדם שצף במי האסלה. חלחלתה רק הולכת וגדלה כאשר מתברר לה כי הראש עשוי מהפרשותיה. למרות שהיא מורידה עליו את המים, הראש שב ומטריד אותה, לאורך שנים, עד שהיא מפרישה מספיק כדי שהוא יגדל לכדי גוף שלם וייצא מהאסלה – ככפילה בדמותה – ויבקש להחליף אותה.

בספר Natural Beauty של לינג לינג הואנג (2023) תעשיות היופי והוולנס, שגם כך נוטות למוזר, גולשות אל הגרוטסקי, הדוחה, והוויסרלי. הגיבורה, סינית־אמריקאית, מתחילה לעבוד באימפריית שיפור עצמי ומגלה שם טיפולי יופי משונים כמו השתלה של פרוות חורפן בערווה, ״נימוּש״ בעזרת יהלומים וטקסי סגידה למיסטיקן אליסטר קראולי שכוללים, בין היתר, שימושים בלתי הולמים בהפרשות גוף. גם היא הולכת ומשתנה ונעשית יפהפייה (ולבנה) הרבה יותר ממידותיה, וגם אצלה, כמו ב״יופי מסוכן״ וב״אחות המכוערת״, הכול מתכנס לבסוף לכדי זוועה גופנית של ממש. הרי לא מספיק לסבול כדי להיות יפה – המחיר שיש לשלם הוא הגוף עצמו.

אבל הגוף, הו הגוף, אפשר לעשות איתו הרבה יותר מכל זה, הרבה יותר מסתם לייפות אותו. בסרט אמריקן מרי (2012) סטודנטית לרפואה מתחילה קריירה לא חוקית כמנתחת פלסטית בסצנה האזוטרית של שינויי הגוף (Body modification). בין היתר היא מעלימה את הפטמות ואיברי המין החיצוניים של אישה שרוצה להידמות לבובת ברבי, ומחליפה בין זרועותיהן של זוג תאומות זהות שמבקשות לחלוק איברים מגופן. את התאומות הללו מגלמות בימאיות הסרט, האחיות ג׳ן וסילביה סוסקה, מממשיכות דרכו הבולטות ביותר של קרוננברג (לצד בנו ברנדון). ״אמריקן מרי״ נע בין חדרי ניתוח למרתפים ופרוזדורים אפלים של מועדון חושפנות בבעלות מאפיונר, ומוכיח כי האפשרות לעשות הכול עם גוף היא לא פחות מדיסטופית: כל דיסמורפיה יכולה להיתרגם להתערבות כירורגית, כל גחמה היא הצעה למטמורפוזה.

בשר אדם, אדום מדם

סיפורי אימה רבים מתחילים כאשר מישהו נקלע לתאונה באזור כפרי נידח, משוטט אל מעמקי היער, ומוצא בקתה, מבלי לדעת ששם ייחתם גורלו. כעת, היפכו את הנרטיב: דמיינו את אלו שגרות בבקתה הזו, אמא וילדה בת אחת־עשרה, הן נראות חביבות, הבקתה שלהן נעימה ומזמינה, הן מציעות כוס תה לטועים בדרך. ואז – הן אוכלות אותם. כך בעלילת ספרה של לוסי רוז The Lamb (2025), ובאמת, מה שיפה בסיפורי הקנביליות החדשים, שיש לא מעט מהם גם בספרות וגם בקולנוע, הוא ההיפוך של נקודת המבט. במקרה זה, גופה של האישה אינו מפחיד בגלל כל הדברים האיומים שאפשר לעשות לו – הוא מפחיד מפני הרעב הבלתי ניתן לסיפוק שלו, מפני הרצון הטורפני שלו להכיל גופים אחרים.

בחלק מסיפורי הקנביליות נכרתת ברית בשרים נשית בין אמהות ובנותיהן, והנטייה לקניבליזם עוברת בהורשה או

בתורשה מאם לביתהּ. כפי שאב ובנו נכנסים בברית מילה בכריתת נתח מגופם עצמם, כך האם והבת

נכנסות לברית שבה הן כורתות (ואוכלות) איברים של אחרים. כך בסרט "עצמות והכול" (2022) של לוקה גואדנינו, וכך גם בסרט נא של הבימאית הצרפתיה ז׳וליה דקורנו מ־2016. גיבורת הסרט,

צמחונית מושבעת וסטודנטית לרפואה וטרינרית, נאלצת להתמודד עם הצורך החדש של גופה: אכילת אנשים. בצרפתית נקרא הסרט Grave, כלומר חמוּר, רציני, משהו הדורש תשומת לב מיידית. רעב רע שאין ברירה אלא להיכנע לו.

בספר Tender is the Flesh (2017) של הסופרת הארגנטינאית אוגוסטינה בזטריקה, קניבליזם אינו חלק מבניית עולם – הוא העולם עצמו. זו דיסטופיה שבה וירוס זיהם את בשרן של חיות המשק, ובמקומן קמה תעשייה ענפה של גידולי אדם למאכל. גבר ששכל את בנו ועובד במפעל שחיטה ל״בשר מיוחד״, כפי שהוא נקרא בספר, נזכר שיש עוד דברים שאפשר לעשות עם גוף אישה שבשרה נמסר לרשותך: למשל, לעבר אותה.

איפה הרגליים שלי?

הגוף משתנה. מתעוות. קורס לתוך עצמו וזולג מחוריו. הוא מארח גופים אחרים. הוא מזדקן. הוא נפער. הוא מעביר את הנפש על דעתה. הוא מביא עלינו שיגעון. אבל מה עושים איתו? מה עושים עם גוף? אפשר, למשל, למלא אותו בחלקי מתכת ולעבר אותו עם מכונית קאדילק. כך קורה בעלילה של טיטאן (2021), סרט נוסף של ז׳וליה דקורנו, שגם הוא מצאצאיו המובהקים של קרוננברג. כמו ״קראש״ הקרוננברגי (1996), גם טיטאן מחבר בין הגוף האנושי והגוף המכני, והמפגש ביניהם טעון סקס ואלימות. גופה של גיבורת ״טיטאן״ עובר שינויים מגדריים מרחיקי לכת, ובורא חיים חדשים, היברידיים.

הכמיהה לשינוי מובילה את הסרט ראיתי את הטלוויזיה זוהרת (2024), מופע היפר־אסתטי יפהפה שמואר כולו צבעי ניאון בוהקים. הבימאית ג'יין שונברון, המזדהה כטרנסג'נדרית, יצרה פנטזיית פרוורים נוגה, מעין מחווה מרוחקת ל״באפי ציידת הערפדים״, על בני נעורים המשתכנעים כי הם דמויות מסדרת הטלוויזיה האהובה עליהם שנקלעו בטעות לעולם מקביל ולגוף הלא נכון. תפיסת ״הגוף הלא הנכון״ היא מגדרית, כן, אבל היא גם מרחבית, תרבותית ומשפחתית. אימת הסרט היא להיות תקוע היכן שאינך אמור להיות: בבית, בעיירה, בעבודה, וביקום עצמו.

לא פחות מפחיד מלהיתקע בגוף שנולדת בו, הוא להתעורר לתוך גוף אחר. מ״הגלגול״ של קפקא ועד ״הזבוב״ שהוזכר לעיל, מטמורפוזה היא עסק מגעיל וטרגי. גם אם את הופכת

לחיה קסומה כמו בת ים, כפי שקורה לגיבורת הסרט Blue My Mind (2017) של הבימאית

השווייצרית ליסה ברולמן. הגיבורה היא תיכוניסטית שגופה הולך ומתקשׂקשׂ, אצבעות רגליה נדבקות אט אט זו לזו, עד שהסיוט מתגשם וחלק גופה התחתון מתחלף בזנב דג.

מפחיד להיוולד, מפחיד להוליד, מפחיד להתבגר ומפחיד, יותר מכול, להזדקן. הבית של סבתא הוא טרופ אימה עוד מסיפורי האחים גרים, והוא מוקד הסרט רליק (2020) של הבימאית האוסטרלית נטלי אריקה ג'יימס. הבת והנכדה מגיעות לשהות עם הסבתא הדמנטית, אלא שהבית מפתח זהות מוחלטת עם הזקנה ועם מצבה הגופני והמנטלי: הוא הולך ומתפרק, הולך ונרקב, והמבנה שלו נעשה סבוך, מבוכי ומאיים. סצנת הסיום – הבת מקלפת את גופה הנרקב של אימהּ – היא שילוב מצמרר ומלא רגש בין אימת גוף דוחה והאהבה שנדרשת לטיפול באדם גוסס.

בונוס: בלגן בבית הספר

אל לנו לסיים רשימה על יוצרות אימה בלי לבקר בין כותלי האקדמיה האפלה – שם נמצא את משיכתם המסוכנת של המרצים הכריזמטיים, את כוחותיה ההרסניים של היצירה, את החברוּת הרעילה, ואת כל מה שיכול להשתבש כאשר רכיבים אלו מתערבלים יחדיו באותה קלחת, בליווי לחישת קסמים.

הספר Beasts (2001) של ג'ויס קרול אוטס הוא על סטודנטית צעירה, אובססיבית למרצה שלה לכתיבה (שלא מפסיק לדחוק בהן לכתוב: אישי יותר! מדמם יותר! ישר מהווריד!) ולאשתו הפסלת שמתמחה ביצירת טוטמים שבטיים מפחידים ואדירי ממדים. היא מוזמנת לביתם ושם מתחילה הילולת בשרים וסמים. הילולה חייתית – כפי שמרמז שם הספר. גופה של האישה הצעירה הוא חומר גלם בידי האמנים המבוגרים, לעשות בו כרצונם, עד להרס הבלתי נמנע ואובדן התמימות.

ספרה של מונה עוואד, Bunny (2019), הוא תופעה תרבותית של ממש: יש לו מעריצים בכל העולם, הוא זכה לשבחים מפי מרגרט אטווד וספר המשך שלו, משובב לא פחות, ראה אור לאחרונה. הבאניז הן ארבע סטודנטיות בתוכנית יוקרתית לכתיבה שמגלות את כוחן בכישוף: הפיכת ארנבים לגברברים צעירים ומושכים, אך כאלו שיש להשמידם – בגרזן – ברגע שמסיימים לשחק איתם. נכון, בדרך כלל מפחיד להיות בנות צעירות, גברים הם גדולים וחזקים ולעיתים גם חסרי רחמים. אבל בנות, לפעמים, הן טורפות מסוכנות לא פחות, ובנים מסוימים, בימינו אנו, הם בסך הכול שפנפנים מבוהלים, תמימים, חסרי אונים, המשמשים להן כטרף.

לרכישת הגיליון