המתים עוד כאן

מאמר מערכת

אנחנו מוקפים רוחות רפאים. היכן שאנחנו הולכים – המתים שלנו מרחפים לצידנו. הם מביטים עלינו מכרזות דהויות שמוצמדות לעצים ולספסלי רחוב, צלליהם חולפים ביעף במסדרונות ביתנו, הם משמיעים את זעקתם, הם הרוח הנושבת, הם החריקה הצורמת, הם סרטון באינסטגרם, הם השקט המפתיע, הם צמרמורת פתאום. אי אפשר לנו לשחרר את המתים, ואי אפשר לנו לאחוז בהם.

אנחנו מוקפים ברוחות רפאים, כי אנחנו בעצמנו קצת רוחות רפאים. יש ביננו כאלו שפגשו במוות מקרוב, פנים אל פנים, שנגעו־לא־נגעו בו. מי ששבו מהמלחמה, מהשבי, מעוד הלוויה, מעוד שבעה. משהו מהם נשאר שם, בתחום שבין לבין, ומאז הם מתים בין החיים, או חיים בין המתים. מי שהלך, לא לגמרי הלך. מי ששב, לא לגמרי שב.

הקיום שלנו כאן, בארץ הזו, הפך לקיום רפאים. ואולי תמיד היה כזה. אולי המחשבה הבינרית שלנו שגויה וההפרדה בין חי מוחלט ומת מוחלט כבר אינה מתארת היטב את הווייתנו. המתים עוד כאן, החיים קפאו, וכולם לכודים יחדיו על אותה אדמה חרוכה, מאוכלסת בתי־רפאים, יישובי־רפאים וערי־רפאים.

מסיבות אלו, נחוצה לנו ספרות אימה ישראלית.

ציור: איתמר חפץ

כי אם אנחנו רוצים לדבר על המציאות שלנו – אנחנו לא יכולים לדבר על המציאות שלנו, לא כפשוטה. ישנן זוועות שאיננו מסוגלים להביט להן בעיניים, מבטנו בורח מעלה (אל הגבוּרה, אל הגאולה) או נוחת מטה (אל הדיכאון, אל השכול, אל החרדה). כדי לדבר על מה שקרה לנו, ועל מה שעדיין קורה לנו, עלינו להתרחק משפת הדיווח, משפת התיעוד ומשפת הפרשנות. עלינו להתרחק – אבל לא לברוח. עלינו להישאר קרובים לתחושות שהזוועה מעוררת בנו, אך לדבר עליהן בשפת הסמלים, בשפת החלומות והסיוטים, בשפת המפלצות.

התיעוד כבר אינו מספיק לנו. אנשים סביבנו עוסקים במלאכה חשובה מעין כמוה: הם אוספים עדויות, הם מוודאים שדבר לא יישכח, ששום זוועה לא תתפוגג, לא זו שכאן ולא זו ששם. ובינתיים הלסת כואבת לנו מרוב הידוק שיניים, אנחנו חושדים בזרים שעולים על אוטובוסים, מחלקים את העולם לאיתנו או נגדנו. הגופים והנפשות כבר מדברים את שפת הפחד. אבל לאן מוליכים את כל זה? איך משחררים את גושי האימה שהצטברו אצלנו בדם? לשם כך נחוצה לנו ספרות אימה ישראלית.

אנחנו זקוקים לסיפורים חדשים. סיפורים הם הראי לנשמתה של תרבות, לליבו של מקום. איננו מעוניינים לייפות את הזוועה, אנחנו מבקשים שיספרו לנו סיפורי אימה, סיפורים על פלישה לבית, על צימאון דם, על ההבנה המטלטלת שכל מה שידענו על החיים הוא שקר, על לא לדעת אם אנחנו חיים או מתים, על מתים מהלכים, על רוחות רפאים נקמניות, על ערים שעולות באש, על מפלצות ענק שדורכות על בניינים. אנחנו מבקשים סיפורי אימה מדומיינים, על־טבעיים, מטאפיזיים, מוזרים או גרוטסקיים – אבל שיהיו שלנו. אנחנו רוצים סיפורים שאנחנו הגיבורים שלהם, אפילו שדבר ממה שמתרחש בהם לא קרה לנו. אנחנו רוצים שהסיפורים הרחוקים ביותר מהחיים שלנו, יספרו לנו בדיוק כיצד זה מרגיש להיות בחיים. לכן, נחוצה לנו ספרות אימה ישראלית.

עורכי בּלהות