גרשו את המתים בכדי לתת מקום לחיים!

מאה שנים למשפט ״הדיבוק״: מדוע החליטו מיטב אנשי הספר בארץ־ישראל לערוך משפט ציבורי נגד ש. אנ־סקי והמחזה המפורסם ביותר שכתב?

מאת: עמוס אורן

אפרים משה ליליין, ״הדיבוק״, 1908

בשישי ליוני, שנת תרפ״ו, ביום קיץ תל אביבי לוהט, נדחקו אלפי צופים במגרש של בית העם כדי לצפות במשפט המדובר ביותר של הרגע. ההתרגשות בקהל הייתה גדולה. עורכי הדין שקעו בניירותיהם כמבצעים חזרה אחרונה על טיעוני המחץ טרם ישמיעו אותם. חבר השופטים המכובד נכנס, והס הושלך באולם. המלמולים הנרגשים האחרונים שחלפו בקהל הצופים נדמו. לא היה זה משפט על רצח או שחיתות, או אפילו משפט פלילי. זה היה אירוע מסוג אחר לגמרי: משפט ציבורי, במסגרת המסורת שהיתה נהוגה בעבר (וכה חבל שנעלמה מהעולם) ללבן סוגיות ציבוריות בוערות באמצעות משפט דֶמֶה ובנוכחות קהל צופים. הנתבעים היו ש. אנ־סקי, מחבר המחזה ״הדיבוק״, ובמאי התיאטרון מנחם גנסין, שהעלה את ההצגה על בימת התיאטרון הארץ ישראלי. התובעים היו אגודת הסופרים העבריים.

גדולי הסופרים ואנשי והרוח של התקופה השתתפו במשפט ושיחקו תפקידי סנגור, קטגור, שופטים ועדי תביעה. בהם היו יעקב פיכמן, אשר ברש, אברהם שלונסקי, וזלמן רובשוב (שזר). כתב האישום המפורט כלל טיעונים רבים נגד המחזה: פגמים בעלילה, חוסר אמינותן של הדמויות, ניתוקו של המחזה מן המציאות, וכמובן העניין של ״הרוחות והשדים״.

המחזה ״מהול במי הפושרין של הזיה מדומה״, זעק הקטגור, הסופר אליעזר שטיינמן, ״שמחוסר יכולת לטפל בתכנים מסתוריים, היא באה במגע עם עולם הרוחות והשדים, ונותנת לנו במקום מיסטיקה ספיריטיסמוּס ריק ואכּסוטיקה נבובה״. לדידו של שטיינמן, כדי לעשות ״רושם של מיסטיקה״, לא צריך להכניס ליצירה רוחות ושדים דווקא. ״אנו צריכים לשאוף אל היסוד הבריא בחיים״, טען, ״אני מוכרח להגיד, שאנ־סקי התנהג באופן בלתי דז'נטלמני עם הפולקלור שלנו ועם המתים. צריך לנהוג דרך ארץ במתים. אסור לסחוב מתים על הבמה״.

״הדיבוק״ הוא ככל הנראה המחזה היהודי המצליח בכל הזמנים. הוא נכתב ביידיש והוצג לראשונה ב־ 1920 בוורשה, על ידי אנסמבל ה״ווילנער טרופע״ (הלהקה הווילנאית). בהמשך הוצג בעברית בתיאטרון הבימה במוסקבה, בתרגומו של ח״נ ביאליק ובבימויו של יבגני וכטנגוב. מאז הוצג ״הדיבוק״ אין־ספור פעמים ברחבי העולם: ברוסית, צרפתית, אנגלית גרמנית ועוד. העלילה עוקבת אחר סיפורו הטרגי של חנן, בחור ישיבה שמאוהב בלאה, בתו של גביר העיירה. כאשר מתברר לחנן שאהובתו תינשא לאחֵר, נשמתו יוצאת והוא מת, אבל רוחו נאחזת בלאה כדיבוק, נכנסת בגופה ואינה מרפה. בסופו של דבר לאה נלקחת לרב עזריאל על מנת שישחרר ממנה את האיחוז.

ברגעי השיא שלו, המחזה מזכיר סצנה מהסרט ״מגרש השדים״ (ויליאם פרידקין, 1973). כך למשל, מתוך התרגום של ביאליק:

לאה (הדיבוק): [...] ועתה האומרים אתם לגרשני גם מן המקום הזה? אל נא תגרשוני! אל נא תשביעוני!

ר' עזריאל: בעל כורחך תצא מגופה של הבתולה לאה בת חנה.

לאה (הדיבוק. בתוקף): לא אצא!

ר' עזריאל: בשם אלוהי העולם אני משביעך בפעם האחרונה, שתצא מן הבתולה לאה בת חנה! ואם לא תשמע גם הפעם בקולי, אטיל עליך חרם ואמסרך בידי מלאכי חבלה!

לאה (הדיבוק): בשם אלוהי העולם הריני דבוק ומדובק בבת זוגי ולא אפרד ממנה עד עולם.

מתוך הסרט ״הדיבוק״ בבימוי מיכל ושינסקי, 1937

לאן נעלמו רוחות הרפאים שלנו?

מבחינת התובעים במשפט, עצם הופעתה של רוח רפאים במחזה היא עדות לרמתו הנמוכה. אבל מה באמת הפריע כל כך למתנגדים? מדוע עורר המחזה את זעמם? דומה שטיעונים שהעלו נגד אמינותן של הדמויות או התפתחותה האורגנית של העלילה הם רק מסווה לטיעון המרכזי והאידאולוגי שהופיע בסופו של כתב האישום:

״רבותיי, התרבות העברית היא עדיין רופפת״, כך זעק שטיינמן,

״היא עד היום הזה יונקת מתרבויות אחרות, אין לה עוד לבוש של

חול, ואם נוסיף להלבישה בשדים, יש סכנה שתהיה לה לתרבות

העברית קפוטה ארוכה, אבל לא תהיה לה גלימה של חול״.

הבעיה העיקרית, כך משתמע מדבריו של הקטגור, אינה עם הרוחות והשדים כשלעצמם, אלא הקשר בינם ובין כל מה שנתפס כדתי וגלותי. אנשי היישוב שאפו ליצור תרבות עברית חדשה ״באור התכלת העזה״ של ארץ ישראל. תרבות בריאה, שיכורת שמש, שמשקפת את היהודי החדש העומל והעובד, תרבות שמנותקת מההווי האפלולי הגלותי של העיירה, תרבות שאין בה מקום לדמויות המהססות והפסיביות, ולעולם הדתי של החיידר שרבים מהם נמלטו ממנו.

״הדיבוק״, לפי שטיינמן, ״איננו מסוגל לשמש מכשיר חינוכי הגון ומזון רוחני מבריא לעם״. הוא טען שכאשר האמנות ״מזדווגת״ עם שדים, הדבר מקלקל את טעמו של הקהל. קהל שזקוק להכשרה ולחינוך אסתטי. ״הנני דורש מאת השופטים הנכבדים להביע בשם הקהל, אשר התאסף פה, על מגרש בית העם, בעיר העברית, את יחסם השלילי להדיבוק״, קרא, ״מכיוון שהמתים תופסים את המקום, אין מקום לחיים. ובכן אני אומר: גרשו את המתים בכדי לתת מקום לחיים!״

משפט הדיבוק זכה לפופולריות אדירה, המונים פקדו אותו והוא סוּקר בהרחבה בעיתוני התקופה. ייתכן שהוא שימש מעין טקס ציבורי לגירוש שדים, ניסיון של החברה הארץ ישראלית הצעירה להיפטר מהשד הגלותי שרדף אותה. רוחות רפאים תמיד קשורות לעבר, ובדרך כלל למשהו מביש: פשע, אסון, דבר מה שמסרב להישכח. רוח המת ב״הדיבוק״ הזכירה לצופה העברי של שנות העשרים את העבר שהוא העדיף להפנות לו עורף.

מתוך המחזה ״הדיבוק״, תיאטרון הבימה במוסקבה, 1922

אל נא תגרשוני!

בסופו של המשפט הסכימו השופטים עם חלק גדול מטענותיה של התביעה, וסיכמו כי ״שלמותו האמנותית של המחזה ׳הדיבוק׳ פגומה״ וכי ״אין לחשבו לא ליצירה אגדית, לא לריאלית ולא לסימבולית במלוא מובן המילה״. 

טקס הגירוש הצליח, לפחות על פניו, והמחזות הבאים שהוצגו על הבימה העברית לא הלכו בעקבות ״הדיבוק״, אלא דבקו בדרכי הריאליזם. אותו ריאליזם שעתיד להוביל את הכתיבה העברית והישראלית עוד דורות רבים קדימה. מאה שנים מאוחר יותר, מפתה לשאול מה היה קורה לתיאטרון ולספרות העברית אלמלא הצליחו לגרש את הדיבוק, ובעקבותיו גם את שאר גילויי האימה המיסטית?

כמו הדיבוק שאחז בלאה והתחנן: "אל נא תגרשוני!" ניסתה התרבות העברית החדשה למחוק ולהעלים את עולם הצללים שלה, על המתים המהלכים בו, על כל הרוחות והשדים שבו. אבל כמו שלד שנדחק למעמקי הארון ומגרד את דלתותיו – ממשיכים הצללים ללוות אותנו, במודע או שלא במודע, ולעתים הם אף פורצים החוצה, אל האור. אולי במקום להתכחש אליהן, מוטב לפַנות להן את הבמה ולתת לקולן להישמע ולהדהד.