מת המתהלך בין החיים

מתחת לאידיאולוגיה של חיוניות ונעורים, מתקיים כאן זרם מעמקים מורבידי שאפשר לנסחו כך: התודעה שאנחנו מתים

״היהודי הנצחי״, גוסטב דורה, 1857

מי מפחידים אותנו יותר, המתים או החיים? בסרט האימה הפסיכולוגי "האחרים" (אלחנדרו אמנבר, 2001) משחקת ניקול קידמן את גרייס, אם צעירה ונוירוטית שמתמקמת עם שני ילדיה הצעירים בבית מבודד. משהו לא מובן קורה בין קירות הבית הישן. המשרתים נעלמים; בחדרים מופיעות דמויות מסתוריות; הבעל שהלך למלחמה מגיח פתאום מתוך הערפל אבל מתנהג מוזר. לכאורה, זהו מקרה טיפוסי של בית רדוף רוחות. אבל התפנית העלילתית שתיחשף להלן טורפת את הקלפים. אחרי מאמצים רבים גרייס צופה במפגש של רוחות, ותופסת אותן כשהן מקיימות סיאנס בניסיון לדבר עם המתים. ברגע זה היא מבינה: היא וילדיה הם המתים. הם רוחות הרפאים הרודפות את הבית. מתברר שגרייס חנקה את ילדיה והתאבדה, ואז התפללה לאלוהים, שהעניק להם אפשרות לחיות שוב אחרי שמתו. במושגים תיאורטיים, גרייס וילדיה חיו בתודעה כוזבת שלפיה הם עדיין בחיים.

התמה של המתים שאינם מודעים להיותם כאלו היא תת־ז'אנר של סרטי אימה שכולל כמה יצירות מוערכות. יצירה משפיעה בז'אנר זה, עוד יותר מן "האחרים", היא "החוש השישי" (מ. נייט שאמלאן, 1999), שגם בסופו מתברר שהגיבור עצמו הוא רוח רפאים.

בהתחשב בכך שההבחנה בין חיים ומוות היא אולי ההבחנה היסודית ביותר של הקיום האנושי, התעתוע שמחוללות יצירות אלו מטלטל במיוחד. כיוון שיצירות בדיוניות מבוססות על הזדהות, הצופה חווה תחושה מערערת: הדמות שאיתה הזדהתה בעצם מתה, ומכאן שגם היא, הצופה, קצת מתה. אפקט האימה משתלב כאן במעין חוסר ביטחון אונטולוגי המזכיר חלום: האם אנו חולמים או ערים?

גם בחלומות אנחנו פוגשים אנשים שמתו, ולפעמים לא מודעים לכך שהם מתים. עם זאת, כשצפיתי לראשונה ב"האחרים" חשתי ערעור עמוק ולא מוסבר, שחורג מהאפקט הזה. לאחרונה, בצפייה נוספת, הבנתי את הסיבה: במעין אפקט רקורסיבי, הצפייה בסרט שחזרה בשבילי את הרגע שבו גרייס נוכחה לדעת שהיא מתה. כמו רוח המתבוננת בבבואתה במראה, כלומר בהיעדר הבבואה שלה, הבנתי יסוד מרכזי אך סמוי באידיאולוגיה הישראלית: אנחנו מתים, ולא מודעים לכך. 

מתוך: ״החוש השישי״ בבימוי מ. נייט שאמלאן, 1999

מתחת לאידיאולוגיה של החיוניות והנעורים, בתרבות הישראלית מתקיים זרם מעמקים מורבידי, שאפשר לנסחו כך: התודעה שאנחנו מתים. על רקע זה, האפקט שהתרבות הישראלית מנסה ליצור הוא תודעה כוזבת של חיים. תובנה זו שימושית עבורי כמפתח לפענוח יחסיה של התרבות הישראלית עם ז'אנר האימה.

מפעם לפעם עולה השאלה: מדוע ז'אנר האימה לא הצליח להשתרש בישראל באופן משמעותי, לפחות עד השנים האחרונות? לכאורה, הקיום הישראלי מציע מגוון תמות הקשורות לז'אנר – החל מכפרים פלסטיניים נטושים ועד בתי קברות צבאיים. היו שטענו שישראל היא ארץ שטופת שמש ולכן אין בה האפלוליות הנדרשת לז'אנר האימה. הסבר אחר, משכנע בסך הכול, הוא שאסתטיקת האימה הגותית מתאימה לאירופה הנוצרית, אך זרה למנטליות היהודית ולמרחב הפנטזיות שלה. ואכן, האמונה הנוצרית מבוססת על אמביוולנטיות בין המוות והחיים, המתבטאת במותו ובחזרתו של ישו. התרבויות הנוצריות עוסקות באופן אובססיבי במתים, ולא בכדי מקובל שגופת המת שוכבת במשך ימים בארון שקוף בבית המשפחה. בגרמניה ישנם בתי קפה פופולריים בתוך בתי קברות פעילים, שבהם יושבים לקפה ועוגה בין המצבות. קשה לדמיין תופעה כזאת בישראל – על יהודים נאסר להיטמא למת, הקבורה מהירה ונעשית תוך מינימום מגע עם הגופה.

ככלל, התרבות היהודית אינה מוקסמת מן המוות. ועם זאת ההסברים שהוצעו – הזיקה של אימה לאפלוליות ולנצרות – מתעלמים מהעובדה שז'אנר האימה משגשג במגוון תרבויות לא־מערביות ו/או לא נוצריות, מניגריה ועד תאילנד, שגם שייכות לאקלימים טרופיים חמים. נחוץ, לפיכך, הסבר אחר.

הסבר אפשרי הוא שהתרבות הציונית היא ביסודה ויטלית ואנטי־דקדנטית, ופונה להגשמה ולעתיד. בהתאם, היא מנוכרת ליסודות אפלים, ספקטרליים וחולניים. הציונות מסמנת שבר במסורת, ולכאורה אינה רדופה על ידי רוחות רפאים וזיכרונות מחיים אחרים.

אלא שהתפישה הזאת, שנראית לנו מובנת מאליה, אינה יותר מאשר אידיאולוגיה שהציונות מנסה לכונן. האתגר של חוקר האימה בישראל הוא לזהות שמתחת לאידיאולוגיה של בריאות וחיוּת מסתתרות תהומות של מורבידיות. למעשה, היהודים החדשים שיצרה הציונות אינם מסוגלים להתמודד עם העיסוק ברוחות המתים, מכיוון שבלא מודע התרבותי שלנו אנחנו יודעים שאנחנו כבר מתים. ומתים לא צופים בסרטי אימה.

אנחנו נוטים לשכוח שלאורך הדורות, דמות המת המהלך היה יסוד מוכר בדימוי של היהודי, והחיזיון של עם ישראל ככזה הוא תמה נוצרית ותיקה, שמופיעה באינספור וריאציות באמנות ובתרבות הנוצרית. היהודי הנודד, שלפי אגדת עם מימי הביניים לעג לישו בזמן הצליבה ולכן קולל בכך שלא יזכה למנוחה, מתואר באופן מסורתי כנווד מיוסר החולף בדרכים ומופיע בנקודות שונות בהיסטוריה. הנקודה הראויה לציון בדימוי הזה היא העובדה שהנצחיות נתפשת בתור הקללה והעול של העם היהודי. כיוצאי מערכת החינוך הציונית אנחנו רגילים להתגאות בהיותנו עם עתיק, שריד יחיד כמעט לעולם הקדום. אבל יכולת ההישרדות הפלאית של העם היהודי בתהפוכות היסטוריות ובמצבים קיצוניים יכולה להתפרש גם כליקוי אפל: הוא פשוט לא מסוגל למות.

לפי התפישה הנוצרית המסורתית, רק הכנסייה מבטיחה לחברים בה את החיים. היהודי אינו יכול להשתלב בסדר הזה, אבל כל עוד הוא עומד בתנאים גם לא אמורים להרוג אותו: הוא צריך להיות מת כדי לסמן שהנצרות חיה. היהודי אפילו זוכה לפריווילגיה של נצחיות, לפחות עד אחרית הימים, אבל יש כאן עסקה: כדי לא להיעלם, הוא צריך להיות מת. המוטיב הזה מגולם בדמות המיתית של היהודי הנודד – המכונה גם היהודי הנצחי או אחשוורוש (Ahasver) – שלעג לישו ולכן נידון לנדוד בלי מנוחה. הוא עוד סוג של אל־מת, של undead, שאינו שונה מהערפד או מהזומבי. למעשה, דמותו של הערפד מהסרט ״נוספרטו״ (פרידריך וילהלם מורנאו, 1922), מוצץ הדם הנכלולי ממזרח אירופה, כוללת יסודות אנטישמיים ברורים.

ממש כמו רוח הרפאים, עברו של היהודי אינו מאפשר לו מנוחה: הוא נידון לשוב ולחזור על אותה פעולה שוב ושוב. אפשר לטעון שהדימוי האמור הוא נוצרי ואפילו אנטישמי, אבל כדי להשתלב בעולם המודרני הרווי בחשיבה נוצרית, יהודים היו צריכים לקבל את התנאים שלו. יש זיקה לא מקרית בין המוטיב הנוצרי של היהודי הנצחי לבין דימוי העם היהודי כרוח רפאים שמופיע בחיבור ״אוטואמנציפציה!״ של י״ל פינסקר – מן הטקסטים המכוננים של התנועה הציונית. היהודים, לפי פינסקר, אינם מרגישים צרכים בסיסיים של הגוף, כמו חולה שאינו מעוניין לאכול ולשתות:

״בין האומות החיות עתה על האדמה קיימים ועומדים היהודים כבני אומה שמתה זה כבר. באבדן ארץ מולדתם אבד להם קיומם החפשי והגיעו למצב של התפרדות, שאינו מתאים למהותו של אוֹרגניסמוס חי ומאוחד. המדינה היהודית, שנהרסה תחת משׂא השלטון הרומאי, נתעלמה מעיני העמים, אבל העם היהודי, גם אחר שנתיאש מן הקיום בדמות הגוף של מדינה, לא יכול בכל זאת להשלים עם הכליון המוחלט ולא חדל להתקיים גם אחרי כן בתור אומה ברוח. וכה ראה העולם בעם הזה את התמונה המפחידה של מת המתהלך בין החיים״.

שוב – המצב היהודי לא מתואר כאן כהישג של היאחזות בחיים, אלא כשיבוש אפל; העם היהודי פשוט לא מצליח לזכות למנוחה. דימוי העם היהודי המסרב למות התגלגל לספרות העברית של תקופת "התחייה". כך מתאר למשל מ״י ברדיצ'בסקי ביצירה "מעבר לנהר" קבוצת יהודים בבית הכנסת:

״את הזִקנה אני רואה על פני האנשים, על הקירות. עוצב ויגון ממלאים את ההיכל. פחד חדש בלבי, אנחת־אלהים. נדמה בעיני, כמו קם זה העם עתה מבית־הקברות; קמנו כולנו, ואנו מתפללים לאל רחוק, גם הוא מלא עצב״.

ביסוד האידיאולוגיה של "התחייה" עומדת השבתו לחיים של העם היהודי המת, יחד עם תחיית השפה העברית. זוהי, לכאורה, הגשמתו של חזון העצמות היבשות של יחזקאל, סצנת החייאת המתים האולטימטיבית במסורת היהודית: ״וַתַָּבוֹא בָהֶָם הָרוּחַ וַחְַּיִּיְוּ וַיַּעַּמְַדוּ עַל רַגְַלֵיהֶם חַיִַל גָּדּוֹל מְאְֹד מְאְֹד" (יחזקאל לז י). המטפורה המרכזית היא התעוררות מתרדמה או חיים חדשים; אך לא פעם מרצדת השאלה האם אלה אכן חיים חדשים, או מתים־חיים. האם מה שנקרא "תחייה" אינו אלא הקמה של זומבי או יצור כמו זה שד״ר פרנקנשטיין הקים לתחייה.

מתוך: ״נוספרטו״ בבימוי פרידריך וילהלם מורנאו, 1922

המבנה האידיאולוגי היסודי של התרבות העברית החדשה הוא ניסיון אינטנסיבי לשלול את התחושה המערערת והמצמיתה של היותנו מתים – לנטוע בסובייקט אידיאולוגיה, תודעה כוזבת של חיים. הקסם הזה נעשה באמצעות שלל תחבולות רטוריות, ובראשן הטענה שכל השאר הם מתים.

אם נתבונן על התרבות הישראלית העכשווית, ניווכח שהישראלים אוהבים לתאר עצמם כחברה ויטלית, שוקקת חיים. דוברים בולטים בשיח התרבותי־פוליטי הישראלי, כיום בעיקר משורות הציונות הדתית, נוטים להנגיד בין ישראל החיונית, הרוויה רצון חיים, לבין אירופה הגוועת. מעין היפוך או תגובה לטענה המסורתית שהיהודים מתים. הזהות הישראלית מכוננת כניגודו של היהודי הנודד הרפאי. מול חיוורון המוות המזוהה עם היהודי הישן, היהודי החדש הוא שזוף, סנגוויני ודינמי. שלילת הגלות היא גם שלילת המוות.

אך אם נבחן את האופן שבו מאופיינת אותה חיוניות, נגלה שהוא רווי בפרדוקסים. ישראל אמנם שוקקת חיים, וגם הפריון של הישראלים גבוה יותר מכל מדינה במערב, באסיה ואפילו במזרח התיכון – אבל איש אינו טוען שהחיים הישראליים בריאים ונורמליים. אימת האבדון מרחפת כל הזמן מעל החיים; או ליתר דיוק: הקיום הישראלי מרחף תמיד מילימטר מעל האבדון; או באופן קונקרטי יותר: מעל השואה. ההצדקה היסודית לכל היבט כמעט של החיים בישראל היא: "זה אולי לא מושלם, אבל זה עדיף על אושוויץ".

העלאתה באוב של השואה – שממילא נמצאת תמיד בתודעה או בסמוך אליה – היא כישוף רב עוצמה, אולי מאגיה שחורה, בשירות הצדקת הקיום. אך האם אנחנו משוכנעים שאנו באמת חיים? אם נבחן את העניין, נגלה שהביטחון הזה מעורער במידה רבה, כי אלה חיים שקשה מאוד להבחין בינם לבין מוות. יתרה מכך: כאשר גופה קמה לתחייה, ממילא הציפיות שלה מהחיים הן מינימליות; זומבים אינם מודאגים ממצב עור הפנים שלהם.

הצבתם של החיים מול החוויה האולטימטיבית של מוות נותנת לנו כוח לא קטן לתפקד ביומיום, גם כשהתנאים מידרדרים. אבל היא יוצרת צורה נואשת ופגומה של חיים, אם אפשר לקרוא להם ״חיים״ במובן המקובל. זהו ביטוי קיצוני לתופעה המודרנית של אבטחה כפי שמתאר אותה ז'אן בודריאר. לפי בודריאר, משטר הבטיחות מבוסס על הבטחה להארכת החיים, אבל למעשה זהו נישול מהאפשרות למות. תקנות הבטיחות שמחייבות אותנו לחגור חגורה או לחבוש קסדה, למשל. בספרוSymbolic Exchange and Death  (1993) כותב בודריאר: "כשהוא חנוט בקסדה, חגורה ושאר אביזרי הבטיחות, הנהג אינו אלא גופה... הוא כבר לא נתון בסכנה למות, כיוון שהוא כבר מת. זהו הסוד של האבטחה, כמו סטייק המכוסה בצלופן: להקיף אותך בסרקופג על מנת למנוע ממך למות".

האין זה תיאור מוצלח של החיים בישראל? האם טכנולוגיות כמו חומת מגן, כיפת ברזל, גדר ההפרדה וכו', אינן ארון הקבורה שבתוכו אנחנו מתקיימים?

בתקופות מסוימות, למשל בעשור הקודם בשיא אווירת קיסרות ההייטק הנהנתנית של נתניהו, הקיום הזה כמתים־חיים הצליח אפילו להיראות כמו חגיגה אקסטרווגנטית – מעין קומדיה קאמפית בסגנון ״ביטלג׳וס״ שבה המתים רוקדים ושרים. אבל ברגע האמת נחשף מצב העניינים האמיתי: מדובר בגופות, גם אם הן נוסעות לחופשות בתאילנד או יושבות במסעדות ומזמינות קרפצ'יו. המורבידיות של ההוויה הישראלית יכולה להסביר מדוע חלק ניכר מאיתנו, בשכבות אוכלוסייה מגוונות, התרגלו לחיות במצב אזרחי מחורר ועם איכות חיים פגומה.

אפשר לומר שהציונות מימשה טרנספורמציה של ז'אנר: סרט אימה שהפך למערבון. אבל העלילה של המערבון לא נסגרת טוב, ואנחנו מרגישים את זה בשנה האחרונה. בהתאם לכך, אני ממליץ לחברה הישראלית להתגבר על האידיאולוגיה הזאת, ולהתפייס עם הרכיבים המורבידיים שמתקיימים בנו. זאת, לדעתי, המשימה של האימה הישראלית, וגם של מחקר האימה: להנכיח את המוות בתרבות שמתכחשת אליו.