וידאו מהגיהינום

המלצות מתחתית המרתף של האימה העצמאית

מאת: ליעם יוסף

האהבה שלי לעולם הביזארי של אימה עצמאית וקיצונית ניזונה משנים של חיטוט בפנזינים, קטלוגים, פורומים אינטרנטיים שכוחי אל, ולוחות הקרנות של בתי קולנוע נידחים. כך גיליתי שפע של סרטי אימה דלי תקציב משנות השמונים והתשעים, וסצנה של אנשים עם חלומות מוזרים ויותר מידי זמן פנוי ששמו את מיטב כספם על מצלמות וידאו בניסיון להיות הווס קרייבן השכונתי. לאחרונה התגלו הסרטים מחדש בידי חוקרי וחובבי קולנוע ברחבי העולם, שמוצאים בהם משמעות וחשיבות היסטורית. אבל כאן בארץ, כשאני מדבר עם אנשים על הסרטים האלו, אני מקבל רק גבות מורמות. 

אז הנה כמה המלצות של סרטים שאני אוהב במיוחד. רובם הופקו באופן ביתי ועונים על תת הז'אנר Shot On Video – כלומר, צולמו במצלמת וידאו ביתית ונוצרו בעזרתם של חברים וקרובי משפחה. טיפה מאתגר למצוא אותם זמינים לצפייה, אבל הם דרך מעולה עבור חובבי האימה לנקות את החך מכל היובש המלוטש של מפלצות המדיה, ולהיכנס לעולם שהוא מוזר, קיצוני, יצירתי ומהנה.

ליעם יוסף הוא ממנהלי ביבליוטק הפנזינים של ת"א תרבות המחוגה, האיש שמאחורי ליין סרטי האימה הסודי "מועדון ביזיון" שהתקיים בחשאי בקולנוע קנדה, וחובב גדול של תרבות קיצון ודברים נוספים שלא מכניסים לו כסף או מועילים לחברה.

Bloody Muscle: Body Builder in Hell

יפן, 1995

בימוי: שיניצ׳י פוקאזווה (Shinichi Fukazawa)

הסרט הזה יקר לליבי עד כדי כך שהיה הראשון שהקרנתי ב"מועדון ביזיון״ – מועדון סרטי האימה הסודי שהרצתי בחשאי בקולנוע קנדה. זה סרט כיפי, יצירתי ומפוֹצץ, הומאז׳ לקלסיקת האימה של סם ריימי The Evil Dead מ־1981.

נאטו הוא שרירן המקבל שיחת טלפון מפתיעה מהאקסית שלו, עיתונאית שמזמינה אותו לחקור, בליווי מדיום צמוד, בית לכאורה רדוף רוחות. מי היה מאמין שמשהו עלול להשתבש?

פוקאזווה ביים, כתב ושיחק בסרט יחד עם ארבעה חברים טובים תחת מגבלות של תקציב לא קיים. הוא צולם ביפן, בתוך בית שמיועד להריסה, על גבי פילם שמונה מ"מ. ולמרות שהסרט צולם בשנת 1995, הוא הופץ רק ב־ 2012 לאחר שפוקאזווה החליט, כמעט עשרים שנה אחר כך, שהוא רוצה סוף סוף לסיים אותו.

Scary Tales

ארה״ב, 1993

דאג אולריך ואל דראגו (Doug Ulrich & Al Darago)

אני אכול קנאה, אכול קנאה מהעובדה שדאג אולריך ואל דראגו, זוג חברים טובים, הצליחו לשכנע את חבריהם, שכניהם ובני משפחותיהם להתנדב ולשחק ב־Scary Tales, אנתולוגיית אימה בת שלושה חלקים. לא היה להם כלום, רק תסריט, מצלמה ביתית, אפקטים מגוחכים ותקציב אפסי. ומה שעוד יותר מעורר קנאה, היא התשוקה שמפגינים כלל המשתתפים בהפקה הביתית הזאת.

למרות החסרונות של Scary Tales, והם רבים, היו ליוצרים תועפות של אמביציה וסבלנות שהספיקו כדי לכתוב, להפיק, לביים, לערוך, ללהק, להלחין מוזיקה, וכמובן גם לככב בסאגת האימה השכונתית הזו, מלאת מסעות הרצח, שרשראות שטניות, מכשפים מרושעים, פיצוצי עיניים ופיצולי ראשים.

הקנאה נרגעה אחרי שקראתי שהסרט צולם בבולטימור, מרילנד. אולי אין לי אפילו עשירית מהכישרון, המסירות והלהט שיש ליוצרי ומשתתפי הסרט הזה, אבל תודה לאל, אני לא גר בבולטימור.

Roadkill: The Last Days of John Martin | My Sweet Satan

ארה"ב, 1994

בימוי: ג'ים ואן בבר (Jim Van Bebber)

שני סרטי אימה קצרים של ג'ים ואן בבר, גאון ללא עוררין, שידוע בעיקר בזכות סרטיו הארוכים. למשל: יצירת המופת (Deadbeat At Dawn (1988, מסע נקמה לילי של מנהיג כנופיה שבדיוק עמד לפרוש; או (Manson Family (1997, דרמטיזציה בסופר שמונה על מסע ההרג של צ׳ארלס מנסון ומעריצותיו.

ב־1994 יצר ואן בבר זוג סרטי אימה של פחות מעשרים דקות, קודרים וקוהרנטיים, שמשאירים אותך עם תיאבון לעוד. ב־Roadkill רוצח קניבל שמתבודד בביתן דוחה תופס זוג צעיר ועושה בו שפטים. עלילה פשוטה עם צילום מושלם, עיצוב סט מדהים, אפקטים דפוקים וסצנות יצירתיות ומעוררות בחילה. ואן בבר משחק על טרופ האימה המוכר בצורה ייחודית, עם ספין על האסתטיקה המזוהמת שרקח טובי הופר במנסרים מטקסס (1974).

My Sweet Satan מבוסס על מקרה אמיתי. ריקי ה"אסיד קינג" קאסלין הוא לוזר, שטניסט, חובב מטאל ותספורות איומות, מוקף חברים שנמצאים סביבו רק בשביל הסמים. כאשר חבר גונב מננו סמים בעודו מעולף, ריקי מגיב בצורה ״מאוזנת״ (אבל לא אגלה לכם איך, זה כבר נכנס לתחום הספוילרים). הצילום מאופיין בשוטים חזקים שמציגים את הלך הרוח של אמריקה הצעירה והאבודה של שנות התשעים. ואן בבר בעצמו כתב, ביים, ערך וכיכב בתפקיד הראשי. העריכה המעולה מוסיפה אופי לעולם השטניסטי המיניאטורי שהוא בנה. כאמור, הבן אדם גאון.

Vermilion Eyes

ארה״ב, 1990

בימוי: נתן שיף (Nathan Schiff)

Vermilion Eyes דומה לסיוט שאתה מתבייש להודות שחלמת, אך לא מצליח לשכוח. זה סרט אימה ניסיוני וקשוח שמעולם לא הופץ בצורה מוסדרת. הצופה מתלווה לגבר אובססיבי למין, למוות, ולתיעוד כפייתי של שניהם. כמעט ללא דיאלוג או עלילה ברורה, הגיבור נע בין נופים פסטורליים ריקים לחללים חשוכים וצפופים, לכוד בתוך חלום אפוקליפטי שחוזר על עצמו. דמויות מופיעות ונעלמות, אך נותרות מוכרות, ולפני שהצופה מחבר את הנקודות, הן כבר נרצחות באכזריות, לרוב בידי הדמות הראשית.

זו יצירת קאלט חריגה של במאי האימה העצמאי נתן שיף. אנטיתזה לעבודות האימה המסורתיות יותר ששיף יצר בנעוריו כמו Weasels Ripped My Flesh מ־1979, ו־The Long Island Cannibal Massacre מ־1980. הפעם הוא מגיע עם מטרה חדשה: לא "סתם" להגעיל, להפחיד או לבדר, אלא לעורר התבוננות פנימית, כמעט פילוסופית, על צריכה ויצירה של תכנים אלימים.

Cards of Death

ארה"ב, 1986

בימוי: וויל מקמילן (Will MacMillan)

Cards of Death, סרט בלשים סליזי ודוחה על קזינו מפוקפק שמבתר אנשים, הוא יהלום מוזר שנחשב לאבוד מרוב שהיה נדיר, עד שזכה, לשמחתי, להוצאה מחודשת של Bleeding Skull – אתר שהוא אוצר אנציקלופדי של טראש, ביזאר וסרטי אימה שצולמו בווידאו.

 בקזינו מאובק בסמטה הכי חשוכה ודביקה משתן בהוליווד, מתקיים משחק קלפים דמוי פוקר שמשוחק בחפיסה של קלפי טארוט. אתה יכול לזכות בעשרות אלפי דולרים, אבל אם אתה מעוניין לקבל אותם, עליך קודם כל לרצוח את המפסיד. מותחן אימה־נואר עם שפריצים של דם מאיברים נגדעים, יצורי לילה עם מסכות גומי או איפור קוביסטי מוזר, ובריונים במעילי עור וצלבי קרס.

Bio-Zombie

הונג קונג, 1998

בימוי: וילסון ייפ (Wilson Yip)

בהתחשב בכמה שחובבי האימה בישראל אוהבים מתים־מהלכים, קיטש, הומור וסלפסטיק – הסרט ההונג קונגי ביו־זומבי היה אמור להיות הלהיט של הקיץ.

העלילה מתמקדת בשני צעירים משועממים שעובדים בחנות של דיסקים צרובים בקניון שמזכיר את התחנה המרכזית החדשה בתל אביב של סוף שנות התשעים – קלסטרופובי, מבוכי ורועש. העניינים מסתבכים כשהם דורסים מישהו בטעות, נותנים לו לשתות סודה, בלי לדעת שהיא מכילה כימיקל שהופך אנשים לזומבים, ודוחפים אותו לבגאז׳. כשהם מגיעים לעבודה, המהלך הגאוני שלהם מוביל להתפרצות זומבים בקניון. כעת הם צריכים להתמודד עם האסון לצד השורדים האחרים – מוכרת בחנות קוסמטיקה, עובד בדוכן סושי, מאבטחים ומוכרי פלאפונים.

זה סרט אלים ומצחיק שלכל אורך הדרך שומר על קיטש וטעם רע בקטע טוב בתחומי התלבושות, הדיאלוגים והדמויות. אחד מיוחד ללא ספק, קשה שלא ליפול בקסמיו.

Mail Order Murder: The Story of W.A.V.E. Productions 

ארה״ב, 2020

בימוי: ויליאם הלפייר ורוס סניידר (William Hellfire & Ross Snyder)

דוקו נהדר על חברת סרטי אימה ביזארית שפועלת ביערות האפלים של ניו ג'רזי. W.A.V.E התפרסמו בשנות השמונים והתשעים בזכות הפקות חובבניות, אלימות, דלות תקציב ובטעם מפוקפק. אבל מה שהפך אותם לייחודיים היה המודל העסקי שלהם – הזמן סרט משלך! כל אחד יכול לשלוח בקשה לסרט בהזמנה אישית. התנאים פשוטים: תביאו כסף, תסריט, או אפילו רק נושא וכותרת. לא משנה כמה הרעיון גרפי, אלים, ביזארי או טאבו, הכול, אבל הכול הולך. חלומך הדוחה יוגשם במהרה וייצא למכירה בהפצה בינלאומית במחיר מציאה של שלושים דולר לקלטת (לא כולל משלוח). החל מעלילות נקמה בסגנון I Spit On Your Grave (מאיר זרחי, 1978), דרך פריצות ורציחות, אל שפל ביזיוני של בנות ים, חול טובעני והפייבוריט האישי שלי, כיווץ אנשים ובליעתם שלמים בעודם בחיים (חפשו את Eaten Alive ביוטיוב, בהצלחה).

דוקו משעשע ומומלץ לכל מי שרוצה הצצה אל התחתית הדביקה והנוצצת של האימה העצמאית של המאה שעברה. ואגב, מי שרוצה להזמין סרט מותאם אישית, חברת ההפקה עדיין פעילה.