אהבתי את הסיוטים שלי

מ״בית קברות לחיות״ ועד ״פולטרגייסט״: הייתי ילדה שצופה באימה

מאת: מעין רוגל

אני זוכרת את הפחד. התעוררתי משינה, מחלום. הלב שלי הלם. החושך לא היה מוחלט, דלת החדר הייתה  סגורה, החלון פתוח, הרוח ליטפה. הייתי בת אחת עשרה, ובבוקרו של אותו הלילה ראיתי את “בית קברות לחיות”. לא זכרתי את פרטי החלום, הוא היה מבעית אבל לא זו הייתה הבעיה. זה לא היה הסיוט הראשון שלי, את אלה כבר הכרתי היטב. הבעיה הייתה אחרת לגמרי: הבעיה הייתה כפות הרגליים שלי.

מכל “בית קברות לחיות”, שהיה כל כולו בעתה אחת מתמשכת, רגע אחד הפחיד אותי יותר מכל. לואיס, גיבור הסרט ואב המשפחה, מתעורר מחלום. בחלומו הוא קם משינה ומוצא לצד מיטתו את ויקטור, נער שמת באותו בוקר לנגד עיניו, וראשו עדיין מרוטש. הנער המת מוביל את לואיס, יחף ובפיג׳מה, אל מאחורי הבית, והלאה, אל בית הקברות לחיות שעשועים, ומעבר, אל האדמה האינדיאנית המקודשת. זו שכל מה שנקבר בה קם לחיים. הנער המת מזהיר אותו מהמקום, מההשלכות של השבת המתים אל החיים. לואיס מתעורר מבועת. כשהוא מסיט את השמיכה הוא מגלה את רגליו: מרובבות ברגבי אדמה. הלב שלי הלם. הצללים קפאו על הקירות. הסרתי את השמיכה לאט ובדקתי. כפות רגליי היו נקיות מאדמה. מלכלוך. שום עדות לטיולי החלום שלי. חזרתי לישון.

לרכישת גליון בנות

״בית קברות לחיות״ בבימוי מארי למברט, 1989

בבית שלי יש ויכוח מתמשך על הגיל שבו הייתי כשהתחלתי לראות סרטי אימה. אולי זה היה בכיתה ב’ (לשיטתי) או כיתה ג’ (אמא שלי מתעקשת). אני לא זוכרת איך הגעתי לראות את הסרט הראשון, אבל אני זוכרת שהוא היה “פולטרגייסט”. אולי ספילברג, מפיק הסרט ושותף בכתיבתו, הוא שהוביל אותי אליו, הקולנוע שלו שופע קסם, במיוחד בנקודות שבהן שני עולמות נפגשים. סצנת הפתיחה כבשה אותי מיד: לילה בתוך בית פרוור אמריקאי, ההמנון בדיוק מסתיים ומסמן את סוף השידורים, אבל הטלוויזיה בסלון נותרת דלוקה, ואת המרקע ממלא שלג סטאטי. רק הכלב ער, משוטט בין החדרים ומוביל אותנו, הצופים, כמו פולשים, אל מרחב השינה שבו כולם פגיעים כל כך. רק אחת מתעוררת, ילדה קטנה מאוד, בלונדינית מאוד, מתוקה כולה. היא יורדת יחפה במדרגות המתפתלות מטה אל הקומה הראשונה. משהו קורא לה לשם. היא מתיישבת מול הטלוויזיה המושלגת, מול הרעש הלבן, ומדברת אליו. משהו כנראה עונה לה, אבל רק היא שומעת. הוא שואל אותה שאלות והיא עונה: “חמש... כן... כן... אני לא יודעת...” בני הבית ההמומים, שהתעוררו מקולה, מביטים, מאוימים, בשיחתה עם מרקע הטלוויזיה, עדים לרגע שבו היא כורתת ברית עם מה שנמצא מעבר לה, עם האימה עצמה.

״פולטרגייסט״ בבימוי טובי הופר, 1982

הייתי אז בת שבע או שמונה, לא כל כך רחוקה מגילה של הילדה הבלונדינית קרול אן. היו חלקים נרחבים מהסרט שלא ראיתי, כי התחבאתי מתחת לשמיכה. הסתתרתי בעיקר ברגעי המעבר בין החיים למוות, כאשר קרול אן עוברת דרך הארון אל התווך שבין העולמות, או כאשר המתקשרת קוראת לה להתרחק מהאור ולחזור לעולם. פחדתי. פחדתי נורא. והכי פחדתי מהחלק הלכאורה תמים, היומיומי: המסך המרצד. יש מישהו בשלג. משהו.

צפיתי בסרט בלב הולם. ההורים שלי ישנו, וכמו קרול אן הרגשתי גם אני את כוח המשיכה של המרקע. ידעתי שבסוף הסרט, בקצה של קלטת הווידאו, ממתין השלג הסטאטי הנורא. קמתי בבהלה ולחצתי סטופ לפני שהוא הספיק להתחיל.

להישאב כולי פנימה

בכל יום חמישי הלכתי עם אמא שלי לספריית הווידאו השכונתית והשאלתי מהספרייה שני סרטים. אחד ממדף הילדים ואחד ממדף האימה. ביום שבו החזרתי לספרייה את ״פולטרגייסט״, לקחתי ממדף הילדים את “המיטה המעופפת”, וממדף האימה את “משחק ילדים”, על הבובה הרצחנית צ׳אקי. הקלטת בדיוק נחתה בספרייה, מתורגמת וטרייה. הניילון שעטף אותה היה עוד מבריק, פינותיו מחודדות, ועוד לא נשחק מידיים וצפייה. צ’אקי כמעט קופץ החוצה מתוך העטיפה, טירוף בעיניו וסכין בידו. צפיתי בסרט הזה כמו בסרט טבע. מצאתי בו את ההסבר ההגיוני לדבר שהיה מוכר לי היטב: האימה הטמונה בבובות דמויות אדם, ועוד יותר באלו המדברות. הייתה לי אחת כזו בארון, בובה שאפשר להזין אל גבה צמד תקליטי פלסטיק קטנים כדי לגרום לה לדבר, ועיניה נעצמו ונפקחו לפי תנוחת גופה. היא נקנתה עבורי בארץ אחרת, מתנה יקרה ונדירה. אחרי שצפיתי ב”משחק ילדים” הרחקתי ממנה את התקליטים הקטנים והשארתי אותה שוכבת, עמוק בארון, שלא אראה את עיניה נפקחות.

״משחק ילדים״ בבימוי טום הולנד, 1988

בסרטי האימה צפיתי בשבתות בבוקר, בחדר סגור, כשהוריי ישנו. הם היו עניין שלי, פרטי. לא רציתי איתי מבוגרים שיגנו עליי, שיפריעו לי לפחד. את האורות הותרתי כבויים, את התריס סגור, כך שדבר לא יפריע לי לראות את המסך. רציתי להישאב כולי פנימה. הצטיידתי בצלחת ממתקים שהוריי הכינו לי בערב הקודם וחיכתה לי מכוסה בניילון על השיש. בניתי לי מבצר כריות על הספה, והבאתי איתי את שמיכת הפוך שלי מהחדר. שמיכות דקות יותר, כמו אלו שבחדר הטלוויזיה הקטן, לא היו אטומות, ולכן לא העניקו הגנה מספקת.

צפיתי בהמשכים של “פולטרגייסט” ולמדתי לפחד ממה שמסתתר מאחורי המראה. צפיתי ב”אזור הדמדומים” ולמדתי לפחד מהמפלצת שנאחזת בכנפי המטוס. ראיתי את “סיוט ברחוב אלם” ולמדתי לפחד מחלומות.

הפחדים היו שם קודם

פחדתי מפני החלומות, אבל לא מכולם. למרות הבעתה, למרות החשש מהרגע שבו אפקח עיניים ואגלה מה הבאתי איתי חזרה מהחלום – שאריות זוועה שדבקו בי, שסירבו להישאר מאחור – למרות כל זה, אהבתי את הסיוטים שלי. חיכיתי להם. הסיוטים היו העונג, והיו המחיר שהיה עליי לשלם עבור העונג. הסיוטים רדפו אותי, עמוסי פרטים, משכנעים, מוכרים. הגבול היה דק והסיפורים פלשו פנימה: כמו פרדי שנכנס לחלומות ורוצח את הנערים בשנתם, כמו ויקטור שבא בחלום להזהיר מפני בית הקברות לחיות, כמו השלג בטלוויזיה שאפשר להיבלע בו לעולם שמעבר.

ועדיין, לא הפסקתי. הייתי הילדה שרואה אימה, שמקווה שהוריה לא יתעוררו מוקדם מדי בבוקר שבת וישברו את הקסם. זללתי אימה, האבסתי את עצמי באימה. התמסרתי לה. חיפשתי משהו בתוך הסיפורים. עטפתי את עצמי בדמויות חסרות הפנים מ״אזור הדמדומים״, בנקישות הצעדים על רצפת המתכת ב״נוסע השמיני״. זללתי את כל מדף האימה עד שהגעתי, לבסוף, ל״בית קברות לחיות״. מכל הסרטים, זה היחיד שנראה לאמא שלי מפחיד מדי, חריג מדי. רק בבגרותי אני חושבת שהבנתי מה הפחיד אותה כל כך: הילד, הילד המת.

הרגע הזה, שבו הרמתי את השמיכה כדי לבדוק אם רגבי אדמת חלום דבקו גם בכפות רגליי, הוא הרגע שבו התחלתי להבין. הבנה שעם השנים הלכה ונרקמה למילים. הפחד שלי מהחושך המזדחל, מהבבואות במראה, ממה שגולש מהחלומות אל הערות, מהאנושי שבבובה, מהמפלצת שבאדם – הפחדים האלה לא נולדו מהסרטים. פחדתי מהחושך במדרגות הבניין עוד לפני שפגשתי באפלת סרטי האימה, פחדתי מהמראה עוד לפני “פולטרגייסט”, מבובות לפני “משחק ילדים”, מהמתים הקבורים בקירות, מהזר, מהגדול מדי, מהריק, מרוחות הרפאים. הסרטים לא לימדו אותי לפחד כי הפחדים האלה היו שם קודם. הם הפגישו אותי עם יוצרים שהכירו את הפחדים כמוני, יוצרים שגבול החלום והערות, גבול הבדיון והמציאות, היה דק עבורם ממש כמו שהוא היה עבורי. הם היו שם לפניי והם הכירו את הקרעים שבין העולמות. גם הם אהבו את הסיוטים. כי הסיוטים הם האמת.

מאחורי שכבת היומיום ישנו מקום שבו נמצא מה שזר, מה שנורא, מה שיכול לשאוב אדם, תודעה וגוף, אל מרחב הביניים. הסיוטים הם לא מטפורה, הם אזהרה. היוצרים, כמו הצופים האדוקים, כמוני, כמו גיבורי הסרטים, הם אלו ששומעים את הקולות במסך המושלג, שלא מאמינים להבטחה שאלה רק חלומות, רק פחדים. הם אלו שיידעו לשרוד כשהמפלצות יגיעו, כי הם כבר פגשו אותן. לא רק בחלומות. לא רק בסרטים.

הם פגשו אותם פעם בחדר מדרגות מוחשך, או בעומק מראה, או על כנף מטוס.

לרכישת גליון בנות