עמק זעקות המעונים
יהודים, נוצרים ומוסלמים ניסו להתחקות אחר פתח הגיהינום עלי אדמות וכולם מצאו אותו דווקא בירושלים
מאת: רן בר יעקב
דמיינו לעצמכם שאתם מתלווים לסיור אחר הצהריים של קבוצת צליינים. מורה הדרך המקומי מוליך אתכם מזרחה, מחוץ לביטחון של חומות העיר. העמק שוקע אט אט בחשכה, השבילים תלולים וזרועי אבנים, מערות קבורה פוערות לועות חשוכים בהר. מורה הדרך מוביל אתכם אל תוך מערה השוכנת לצד כנסייה חרבה. שם תוכלו לשמוע בבירור יללות, גניחות ואנחות עמומות בוקעות מבין עשרות בורות וכוכים. הנה – מכריז בדרמטיות מורה הדרך בחשכה המשתררת – פתחה של גיהינום. בעוד הקולות המשונים אופפים אתכם, מושיט מורה הדרך את ידו לקבל איזה ״בקשיש״, כדי להבטיח שיחזיר אתכם אל העיר בטרם ייסגרו שעריה לקראת הלילה הקרב.
ברוכים הבאים לירושלים של ימי הביניים. רבים הגיעו לכאן כדי לחפש את שער גן עדן, בין אם במובן הרוחני או הארצי. מעטים יותר ביקשו להתחקות אחר פתחו של הגיהינום. ובכל זאת, לא חסרו מי שהתעניינו בכך, ואף היו רבים שסברו כי פתחו אכן נמצא בירושלים. בשלהי העת העתיקה ובימי הביניים דנו יהודים, נוצרים ומוסלמים במקומו המדויק של שער הגיהינום. התשובות שניתנו מגוונות: מן הירח והכוכבים ועד פיות הרי געש. אך מגמה עקבית ניכרת בשלוש הדתות: הניסיון למצוא את פתחו של עולם הבלהות דווקא בירושלים.
מקור השם – גיא בן הינום
הבחירה בירושלים אינה מקרית. מן המפורסמות שמקורה של המילה ״גיהינום״, נובע משמו של העמק הירושלמי גיא בן הינום. הגיא נזכר לראשונה בספר יהושע, כחלק מתיאור הגבול בין נחלת שבט יהודה לנחלת שבט בנימין, ואין לו כל קונוטציה שלילית. ככל הנראה הייתה זו נחלתו של אדם בשם הינום, והעמק נקרא על שמו ועל שם בנו.
מאוחר יותר, בימי ממלכת יהודה, הפך האתר הסמוך לעיר למקום מזעזע ומחריד, שם דבר לזוועה עצמה. הנביא ירמיהו הזכיר את המנהג הפולחני הנורא שאימצו בני ישראל: לבנות בָּמות תופת בגיא בן הינום שמטרתן ״לִשְׂרֹף אֶת־בְּנֵיהֶם וְאֶת־בְּנֹתֵיהֶם, בָּאֵשׁ״ (ירמיהו ז, לא). מהותו המדויקת של הפולחן לא נמסרה אומנם במפורש במקרא, אך המדרשים (שנכתבו מאות שנים לאחר מכן) מרחיבים ומפרטים על הפרקטיקה המזעזעת: בני ישראל סגדו למולך, פסל מתכת שלובנה באש, והניחו ילדים על ידיו של הפסל בתור קורבן. על פי המדרש, קול הזעקה (הנהמה) של הילדים הוא שנתן למקום את שמו (עוד על הנושא במאמרו של אסי משולם, ״שוחטי הילדים בנחלים״, ״בּוּ!״, גיליון 1, 2024).
״וכיצד היה המולך בגיא בן הינום? עשוי חוץ לירושלים וצלם היה ופניו של עגל, וידיו פשוטות, כאדם שפותח ידיו לקבל דבר מחברו. והיו מסיקין אותו עד שהידיים נעשין כאש... והיו הכומרים נוטלין בנו ממנו, ונותנין התינוק על ידי המולך, ונוטלין התופים ומקישין בהן כדי שלא ישמע אביו קול בנו, ומעיו של תינוק מתמעכין עליו, והיה התינוק מנהם עד שישליט נפשו על ידו... מה היא התופת, שהיו מקישין בתופים, מה הוא הנום, שהיו הכומרים אומרין למולך כשהתינוק מנהים יהנה לך יערב לך״ (מדרש תנחומא, הוספה לפרשת ואתחנן סימן ב).
נוסף על כך, שימש גיא בן הינום במשך דורות כמזבלה עירונית. שנים רבות לאחר שעבודת המולך פסקה, פונו אל העמק שאריות של קורבנות המקדש, והובערו באש. ייתכן שמשום כך התגבשה התפיסה לפיה אש מזבחות העבודה הזרה הייתה אש תמיד שלא כבתה. עמק שממנו עלו תדיר עשן, צחנה ויללות – מה מתאים יותר להיות אב הטיפוס של הגיהינום ממקום נורא זה? כך מסכם, בימי הביניים, פרשן המקרא רד"ק: ״[מקום] משפט הרשעים [נקרא] גיהנם והוא מקום בארץ סמוך לירושלם; והוא מקום נמאס ומשליכים שם הטמאות והנבלות והיה שם אש תמיד לשרוף הטמאות ועצמות הנבלות לפיכך נקרא על דרך משל משפט הרשעים גיהנם״.
אגב, בעת העתיקה צוין מקומו של גיא בן הינום בעמק המזרחי של ירושלים, עמק יהושפט או הקדרון, ולא בעמק הדרום־מערבי הנקרא בשם זה כיום.
פי הגיהינום במקורות היהודיים
בתלמוד הוזכרו שלושה מקומות אפשריים שבהם נוכל למצוא את פתחי הגיהינום: במדבר, בים ובירושלים. לפי האגדה, פתחו של הגיהינום בירושלים מצוי בין שני עצי תמר בגיא בן הינום שביניהם עולה עשן. משלושת המקומות האפשריים, רק לגבי ירושלים נמסר מראה מקום מדויק כל כך. בהמשך אותו דף תלמודי נכתב: ״גַּן עֵדֶן, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, אִם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא – בֵּית שְׁאָן פִּתְחוֹ״. הקהל הקדוש מוזמן לחפש.
רעיון תלמודי זה, של שלושת מיקומי פי הגיהינום, במדבר, בים ובירושלים, השפיע על התיאורים הגאוגרפיים של טיילנים יהודים. במאה ה־14 אשתורי הפרחי, מחבר ״כפתור ופרח״, ציטט את התלמוד והרחיב מידיעותיו הגאוגרפיות: ״שלשה פתחים יש לגיהנום, אחד במדבר ואחד בים ואחד בירושלים. מסתברא שאותו שהוא בים הוא באי סציליאה בהר שמו מונטגביל [הר הגעש אתנה]״. הוא המשיך וקבע שהפתח בירושלים נמצא בנחל קדרון, למורדות שער האריות.
סיכום נאה לדרך שבה ניסו נוסעים יהודים לאתר את פתח הגיהינום, תוך שימוש באגדה התלמודית כמדריך, אפשר למצוא בספר ״שבט מוסר״ מאת אליהו הכהן האתמרי, בן המאה ה־17 מאיזמיר. הכהן משלב בין קטעי עדויות של יורדי ים, לבין האגדה התלמודית. הוא מדגיש שהראיות המוחשיות והתיאורים הציוריים שהוא מביא לא נועדו כדי לגבות את דברי החכמים, ״כי דבריהם הם אמתיים מעצמם ואינם צריכין חיזוק״, אלא נועדו לעורר את החוטאים. מכל מקום מדובר בתיאורים עשירים ונפלאים בעברית מיוחדת:
״יש גיהנם למטה בארץ הנקרא גיא בן הנום ועל זה נקרא גיהנם... והוא אש דולקת והעניין הזה סוד גדול למוצאי דעה כי האש הגדולה הזאת מוכנת לנפשותם של רשעים להענישם שם... ויש שם גחלים כהרים וגבעות ונמצא בתוך גיהנם נהרי נחלי זפת וגפרית שנובעים מן התהום ויש שם כמה מיני מזיקים ומחבלים משונים ומכוערים להעניש את הרשעים...
״וכמה מן החיים ראו פתח גיהנם שבמדבר מרחוק ואני שמעתי... שספרו יורדי ים שיש מקום בשפת הים הגדול אשר שפתו מגיע למדבר חרב ושמה רואים ממרחק בקיעה בארץ יוצא מתוכה להבות אש עד לב השמים... והספינות העוברות בים זה יודעין ומכירין המקום ומתרחקים הרבה משם וספרו אנשי הספינה שזה המקום הוא פתח גיהנם שבַּיָּם...
״ואני ראיתי בספר אחד שיש מקום בעולם והוא מדבר שמם שההולכים שם שומעים קול צעקה וצווחה במקום אחד שבמדבר זה יוצאה מתוך הארץ ובפרט אם נוטים האוזן סמוך לארץ מתחזקת הקולות כדומיית קולות המכים אותם וצועקים מתוך צערם. ואומרים ההולכים שם ששם תחתיו גיהנם שבארץ״.
פי הגיהינום בדברי עולי הרגל
גם נוצרים הוטרדו מן השאלה האם הגיהינום הוא מקום ממשי שקיים בעולם, ואם כן – היכן פתחו? אחד מאבות הכנסייה הנוצרית, יוחנן כריסוסטומוס מהמאה הרביעית לספירה, מזהה בין פתח הגיהינום ועמק יהושפט, אותו עמק מזרחי בירושלים, שזוהה באותה תקופה כגיא בן הינום. הוא נשא דרשה שבה מסר הנחיות רוחניות למאמינים, בלי שהיה לו עניין בתיאור גאוגרפי של ירושלים. אדרבא, הוא יצא נגד הרעיון שהגיהינום הוא מקום בעולם הזה: ״אתם שואלים באיזה מקום הוא ואיפה הגיהינום... למה אכפת לכם? יש אומרים בעמק יהושפט... אני סבור שהוא מחוץ לכל העולם הזה... אל לנו אפוא לחפש היכן הוא נמצא, אלא כיצד נוכל לברוח ממנו״.
על אף הטפה נאה זו, המשיכו עולי רגל נוצרים, כמו גם מורי הדרך המקומיים שלהם, לאתר את פי הגיהינום בירושלים. רמז למקום גאוגרפי ריאלי שהוצג לעולי רגל כפתח הגיהינום מתועד לראשונה בדברי הנוסע מפיאצ'נצה (570 לערך), שמספר כי הצליינים היו שומעים ״בערך בחצי הלילה... קולות מלמול מלמטה, בעמק יהושפט״. עדות זו עדיין אינה נוקטת בשם ״פתח הגיהינום״, אך מודגש בה חוש השמיעה, כנראה כדי לחזק את הקשר האסוציאטיבי בין שם המקום, הנגזר מ״גיא בן הינום״, לבין קולות הנהמה של המעונים.
מאה שנים לאחר מכן סיפר עולה רגל בשם ארקולף על שתי בארות עמוקות ״עד אינסוף״ במערה ליד קבר מרים. על אותה המערה סיפר גם הנזיר אפיפניוס (שנת 700 לערך), שישו התפלל בה עם תלמידיו לצד גת שמנים, ונמצא בה ״נקב עמוק כל כך, עד שלא ניתן לראות את קצהו ומשם ניתן לשמוע את זעקות והמיות הנשמות המעונות בגיהינום״. המערה פתוחה עד היום ואפשר אפילו לבקר בה, מימין לכנסיית קבר מרים, למרגלות הר הזיתים.
האמונה, או המסורת המקומית, על אתר בעמק שעולות ממנו זעקות המעונים, המשיכה להתקיים לאורך הדורות, והיא חוזרת גם בספרות עולי רגל יהודים ומוסלמים. הסוחר המוסלמי־פרסי ח'וסרו ביקר בירושלים ערב התקופה הצלבנית וכתב על כך דיווח מפורט. לדבריו, הלך בעצת ״המון העם״ לשמוע את נשמות המעונים בעמק, שאותו הוא מכנה בשמו הערבי ואדי ג'הנם, אך לא שמע דבר. לח'וסרו הייתה גישה שכלתנית וביקורתית של סוחר. בניגוד לתפיסתם של עולי רגל שניזונו בעיקר מכתבי קודש וביקשו למצוא בירושלים את הקשר שבין הארצי, השמימי והרוחני, ביקש ח'וסרו לחבר ספר אמין וריאליסטי עבור סוחרים.
פי הגיהינום וגשר הגיהינום במקורות מוסלמיים
במסורת המוסלמית ישנן שתי גישות למושג פי הגיהינום: כאתר ממשי הקיים בהווה, וכאתר עתידי שייפתח רק באחרית הימים. הגישה הנפוצה יותר היא הראשונה: אתר ממשי שממנו נשקף הגיהינום, מקום פעיל, טמא ומסוכן שלא כדאי להתקרב אליו. האסלאם אוסר על מאמיניו להתפלל בעמק יהושפט בשל מיקומו על פתחו של גיהינום. לפי אחת המסורות, התפלל הח׳ליף עומר (כובש ירושלים בשנת 638) בקבר מרים בוואדי ג'הנם, אך נרתע ואמר: ״זה אחד מעמקי הגיהינום״. תיאור של פתח הגיהינום מופיע גם באגדות מוסלמיות עתיקות העוסקות באחד מבני לווייתו של מוחמד, עובאדה א־סאמת, שהיה הממונה על ירושלים מיד לאחר הכיבוש. עליו מספרים שעמד על חומת ירושלים המזרחית ובכה כיוון שראה משם את הפתח. לפי נוסח אחר ראה מלאך בוחש גחלים לוחשות.
הגישה השנייה באסלאם גורסת שפי הגיהינום ייפתח למבקרים רק בקץ הימים, ובאותה הזדמנות ייפתח גם שער לגן העדן הישר ממסגד אל־אקצה. רעיון מוסלמי נוסף שנקשר לפי הגיהינום הוא ״גשר יום הדין״ שיקום גם הוא רק באחרית הימים. זהו גשר צר, חלקלק ומעוקל, צר משערה וחד מחרב, שעובר מעל פני הגיהינום. הצדיקים יחצו בקלות ובמהירות, בעוד הרשעים ועובדי האלילים ייפלו לתהום האש. אנחנו יודעים בדיוק היכן זה יקרה: הגאוגרף המוסלמי אבן אלפקיה קבע בשנת 903 שגשר זה יוקם בין הר הזיתים להר הבית ושמפתנו ייקבע בשער הרחמים.
למה בירושלים דווקא?
נשאלת השאלה, מדוע נבחר העמק המזרחי של ירושלים כמקומו של פי הגיהינום? לשאלה זו שתי תשובות אפשריות, הפועלות יחדיו, בשני מישורים, הריאלי והמטפיזי.
מבחינה ריאלית, העמק הוא מקום נידח, בלתי ניתן להתיישבות בשל תלילות מורדותיו, על סף המדבר, מחוץ לחומות העיר, אך סמוך אליה. מבחינה גאולוגית המסלע מאופיין בריבוי חללים, מערות ובורות, בהן מנשבות רוחות המדבר. מבחינה מוניציפלית, הגיוני לפַנות אל המקום זוהמה ואשפה, הנשטפים במי שיטפונות החורף. מבחינה הלכתית הגיוני לפנות אליו טומאה כדי שלא תזהם את בית המקדש והעיר הקדושה, ובפרט הוא מתאים מאוד לקבורת מתים. ככלל, זהו מקום שהעיר המיושבת מַפנה אליו את ערפה ומשליכה אליו את אשפתה ואת מתיה. מכאן קצרה הדרך לתארו כמקום של סכנה ומשכן אידאלי לרוחות ולשדים.
מבחינה מטפיזית, בשלושת הדתות ישנה זיקה של קרבה בין פתח הגיהינום לפתחו של גן העדן, שנמצא בהר הבית. שם אבן השתייה ממנה נברא העולם ושם הונח אדם הראשון בפתחו של גן עדן מיד לאחר גירושו משם. כך למשל במדרש קהלת רבה: ״גם זה לעומת זה... זה גהינום וגן עדן. כמה ביניהם? [רב אחא אומר] טפח, רבי יוחנן אומר: כותל; ורבנן אמרי: שתיהן שוות, כדי שיהיו מציצות מזו לזו״. כלומר על פי חכמים הפער בין פתחי הגיהינום וגן העדן זעיר. הקרבה היא גדולה כל כך שניתן ״להציץ״ מכאן לשם. תיאורי צדיקים המתבוננים ברשעים המתענים בגיהינום, ולהיפך – רשעים הקוראים לצדיקים בגן העדן הסמוך להצילם – קיימים גם בברית החדשה וגם בקוראן. אם הנשמות בגן העדן רואות ושומעות את הרשעים הנענשים בגיהינום, גם הצליין הצדיק ונקי המצפון יכול לשאוב מכך הקלה ואף הנאה צדקנית. מלבד זאת, אין להזניח את האינטרס של מורי הדרך הירושלמים, זן רב תושייה שתמיד ידע לספק למבקרים אטרקציות מופלאות.
Comments