הנערה והאפוקליפסה
על הפואטיקה של פי הגיהינום בסדרה ״באפי ציידת הערפדים״
מאת: דנה שוופי
1
״ברוכים הבאים לפי הגיהינום״. זהו שמו של הפרק הראשון בסדרת הטלוויזיה ״באפי ציידת הערפדים״ שיצר ג׳וס וידון, והוא אומר לנו כל מה שאנחנו צריכים לדעת. יחד עם באפי, אנו עומדים להיכנס לעולם שבו הדימויים קמים לתחייה. מפני שפי הגיהינום אינו רק כינוי שנון לחוויה המשונה הזו שמכונה ״בית ספר תיכון״ – הוא פי הגיהינום ממש, כלומר המקום שממנו אפשר לרדת לשאול, או לטפס ממנו ארצה.
״באפי״ הוא סיפור חניכה אופייני, על תלמידת תיכון שמגיעה למקום חדש, לבית ספר חדש, וכעת עליה להסתגל, להתחבר, לפצח את קוד הלבוש, להתאהב וכו׳. לצד זאת, הוא סיפור על החיים במקום שבכל רגע עלול לקרות בו משהו נוראי.
בתחילת הסדרה באפי היא נערה צעירה, בכיתה י׳, ויש לה יופי אמריקאי טיפוסי של שנות התשעים. היא עוברת עם אמהּ לעיירה הבדיונית סאנידייל, ומתחילה את לימודיה בתיכון ״סאנידייל היי״. במהרה היא פוגשת את המעודדות, את המקובלות, את הפריקים והגיקים – כפי שמקובל בסוגה – אך ביקור קצר בספריית בית הספר, והיכרות עם הספרן, מאלצים אותה לקבל את העובדה שאין לכל זה חשיבות. הספרן מספר לה שהיא הציידת, הקוטלת, הנערה האחת שנבחרת בכל דור כדי ״לעמוד לבדה נגד הערפדים, השדים, וכוחות החושך״. כמו כן, הוא מוסיף, בדיוק מתחת לספרייה נמצא הפה, השער, אל הגיהינום עצמו.
״באפי״ הוא סיפורה של נערה שנזרקת בעל כורחה לתוך חיים שמתנגדים לנעורים. אבל הוא גם סיפורה של עיירה שלמה שצריכה להתמודד, במודע או שלא, עם החיים מעל פי הגיהינום: המקום שמחבר בין העולם הרגיל, האנושי, החי, ובין התופת, השאול, ממלכת השדים והערפדים הקדמוניים. סאנידייל הייתה אמורה להיות העיירה האמריקאית הטיפוסית, הפרבר השקט, המשמים, הבינוני, שאנשים נודדים אליו כדי לגדל את ילדיהם בסביבה בטוחה ושמרנית. אך במקרה הזה המזימה נכשלה, התושבים רומו. דרי סאנידייל גויסו, שלא בידיעתם, לשמש כשומרי הסף של כוחות הרשע, ההרס והמוות של העולם התחתון.
סאנידייל איננה העיירה טיפוסית: היא המקום שבו המיתולוגי, הדתי, המאגי, הגותי והמסויט מוצאים את דרכם אל החיים הרגילים, העכשוויים. מדי לילה, העולם של באפי מתכסה חושך. השדים והערפדים צצים ומשתלטים על הרחובות, על הסמטאות, על מועדוני הלילה ועל בתי הקברות. הם אורבים לאנשים על פתחי בתיהם.
ומתחת רוחשת אפוקליפסה, סוף העולם, הפוטנציאל לפריצת השער וכינונו של גיהינום עלי אדמות. והיא, באפי, אמונה על כך שהשער יישאר חתום, שהגיהינום לא יזלוג, ושהחיים יוכלו להימשך, אפילו אם יש בהם קצת יותר מוות מהממוצע.
הבעיה, כך מבינה באפי לאורך עונות הסדרה, כאשר היא נדרשת לחסום בגופה עוד אסון, ועוד אסון, היא שהאפוקליפסה אינה אירוע יחידני. גם אם באפי תמנע את סוף העולם, תמיד יבוא בעקבותיו עוד סוף עולם, נורא מקודמו. שום פעולת הצלה הרואית לא תביא לגאולתה או לשחרורה. גם אם תקריב את חייה, תמות פעמיים ותשוב לתחייה, גם אם תישא על עצמה את צלקות הקרב הרגשיות והטראומה המצטברת – עדיין, היא לא תנצח. ״היא הצילה את העולם הרבה״, נכתב על המצבה שלה, אחרי שמתה בפעם השנייה (ולפני שהושבה לחיים), מפני שהאפוקליפסה היא אירוע מתמשך, מתגלגל, וכל פעם היא תופסת צורה אחרת. הנערה והאפוקליפסה כרוכות זו בזו בקשרי גורל.
2
כשהייתי ילדה ראיתי סיפור מפחיד בחדשות. גרנו אז בצרפת, ובמהדורה המרכזית דיווחו כי אישה אחת מפרבר של פריז, ורוניק לה גוון, ירדה מרצונה למערה בעומק של 82 מטר מתחת לפני הקרקע. היא חיה שם בבידוד מוחלט במשך 111 יום, וכמה חודשים אחרי שחזרה לפני הקרקע, היא התאבדה. בין לבין היא כתבה את הספר בעל השם המצמרר ״לבד בתחתית התהום״. ״מתחת לאדמה, נתקלתי בשדים״, כתבה לה גוון, ״אני מפחדת מהמוות, אבל אני מפחדת עוד יותר מהחיים״.
קשה לי לתאר עד כמה הסיפור הזה הטיל עליי אימה. לא רק בתור ילדה, אלא שנים לאחר מכן. עד היום. שאלות בנוגע למה שקרה שם למטה טרדו את שנתי. האם לה גוון חוותה תופעה קוגניטיבית כלשהי והזתה שדים מדומיינים? את השדים המטפוריים שלה עצמה? אולי השדים הפנימיים שלה מצאו מרחב שבו הם יכלו להתקיים ולהתממש, אם לא בבשר אז לפחות בצורה ובתעתועי עיניים. וגם, חשבתי לחרדתי, אולי היא חזתה בשדים אמיתיים. היא ירדה מספיק עמוק, אל הגיהינום עצמו, ומבלי להתכוון לכך הישירה מבט אל מה שנפש חיה אינה אמורה לראות.
החושך המוחלט כמוהו כמוות, והמערה היא המקום הסיפּי שמחבר בין ארץ החיים וארץ המתים. מקום שהוא לא פה ולא שם. והשדים, גם הם, יצורים של גם וגם, של שם ופה. לא בני אדם ולא בני אלמוות, אלא משהו באמצע, גרסה מקולקלת של השניים.
אף אחת לא אמורה לרדת למטה בעודה בחיים. הרי הירידה מטה, מתחת לאדמה, היא מסלולם האחרון של המתים בדרך לקבורה. ומי שיורד לשם, אינו אמור לעלות חזרה. אני מדמיינת, אני כמעט משוכנעת, שעבור לה גוון השהות הארוכה במערה הייתה כמו להיקבר חיה. ומהו הגיהינום אם לא להמשיך לחיות, בתוך המוות?
3
ב״באפי״ לא צריך לרדת מתחת לפני האדמה בשביל לפגוש שדים. בסאנידייל הגיהינום דולף החוצה, והחיים על פי הגיהינום הופכים את מפלס הקרקע למקום של פעילות רוחשת ושוקקת עבור כוחות חורשי רע. פתח הגיהינום, גם כאשר הוא רדום באופן יחסי ואינו מאיים בהשמדה מיידית של המין האנושי, הוא מקור בלתי נדלה של פעילות שטנית, אנרגיה מיסטית ואלמנטים אפלים מתורת הנסתר.
בפרק ״משהו כחול״ מעונה ארבע, וילו – חברתה של באפי שעוסקת בכישוף – עושה קסם שמתפקשש: כל דבר שהיא אומרת הופך לממשי. ״למה שלא תתחתנו״ היא רוטנת, כאשר באפי הולכת לחפש את ספייק, הערפד שבשלב הזה בסדרה היה אחד מאויביה המרים, והנה – במקום שילחמו זה בזה, ספייק כורע ברך בפני באפי ומציע לה נישואים. ״אתה ממש מגנט שדים״ היא אומרת לזנדר, גם הוא חלק מהחבורה, וכעבור זמן קצר שדים אכן מתחילים להידבק אליו, אפילו יותר מהרגיל.
הפרק הזה חושף את המנגנון שמפעיל את הסדרה: הקִרבה של סאנידייל לפי הגיהינום גורמת לדברים מוזרים להתרחש בה כל הזמן. היא מובילה לכך שהרגשות, המשאלות, והפחדים מקבלים צורה ממשית. המטפורות עצמן מושפעות מהמיסטיקה, והופכות למילוליות ובעלות גוף. אם את מרגישה שמתעלמים ממך, את נעשית שקופה (עונה 1, פרק 11); אם אתה מפחד שהחולשות שלך ישתלטו עליך, אתה מתפצל מעצמך כך שכל מה שנשאר ממך הוא אוסף של תכונותיך הגרועות ביותר (עונה 5, פרק 3); אם נמאס לָך שכולם עוזבים, הם ננעלים איתך בבית בקללה שלא מאפשרת להם לצאת (עונה 6, פרק 14); אם את לא יודעת איך הבחור יגיב אחרי שתשכבו בפעם הראשונה, הוא יאבד את נִשמתו ויהפוך לאויב מסוכן (עונה 2, פרק 14).
במצב כזה – הסאבטקסט הופך להיות טקסט. מה שנרמז בשפה צף ועולה אל פני השטח. ואם את נערה שמתבגרת במקום כזה, אז שיברון לב של אהבת נעורים יכול באמת להוביל לסוף העולם. אפילו המטפורה ״פי הגיהינום״ תופסת צורה ממשית, וכמו פה של ממש, לפה של הגיהינום יש תנועה דו־כיוונית. הוא יכול גם לבלוע וגם להקיא. הוא יכול לפלוט מתוכו יצורי בלהה מסויטים, וגם, באופן מפחיד בהרבה, לשאוב אותך אל עולם שכולו סיוט. לא בכדי המוטו של עונה 7 הוא ״מתחתיך זה טורף״ (From beneath you it devours). בעונה זו הרוע המוחלט, ״הראשון״, מנסה להשתלט על העולם, ואין דבר טבעי ומובן יותר מאשר הרעיון שהוא עושה זאת מלמטה, מתחתינו, משחיז את שיניו ומתכנן לאכול כל חלקה טובה.
אפשר גם לחשוב על הפה של הגיהינום כבעל לשון. וכיוון שיש לו לשון, יש לו שפה, יש לו אוצר מילים, יש לו דקדוק ותחביר. הוא מדבר את שפת הסיוטים שלנו ואת שפת הפחדים הכמוסים שלנו. הוא עושה גיהינומיזציה לשפה ונותן צורה מפלצתית למילים. ומעבר לכך, השטן אורב לנו כאשר אנחנו מועדים בלשוננו וכאשר אנחנו פותחים אליו פה. בעולמה של ״באפי״ החיים והמוות הם אכן בידה החלקלקה, הרירית, של הלשון.
Comments