לדבר על החושך במילים של חושך

מאמר מערכת

אם אתם כותבים כדי להביע את עצמכם, כדי לברוח מעצמכם, כדי להשיג תהילה, ידידים, השפעה – אל תכתבו סיפורי אימה, לא תמצאו בהם את מבוקשכם.

בתהום אנחנו. 

ואם אתם כותבים אימה בשביל הכיף או הריגוש, בשביל חדוות המרדף, בשביל התענוג שבעינוי תחת שאגת המפלצת – לא, לא, אל תגעו בזה, סיפורי האימה לא לכם. הם מסוכנים מדי.

מן התהום הם.

ואם אתם כותבים כדי לייצג מגזר, מגדר, לכונן זהות, לקדם אג׳נדה חתרנית, בקיצור: פוליטי, פוליטי, הכול פוליטי – הוי, הוי –

סלעים ובוץ בתהום.

נמשך כל זה, נמשך מטה, מטה, במורד. השביל צר וחשוך ואנו יורדים בו מדרגה אחר מדרגה, נגררים בעלטה כעיוורים לעבר האין־תחתית, אוחזים זה בזנב בגדו של זה, וכל קרקע מוצקה נשברת תחת רגלינו לסדקים, לנקיקים, לאותיות, ונמשך כל זה, אנו יודעים את קיצו, רואים, חשים את קיצו, והוא נמשך. אסור לעמוד, הסוסים עייפים, הבגדים נקרעים, ותמיד, תמיד, ושוב פעם, לנצח – התהום.

איך אפשר לכתוב על התהום?

כדי לדבר על החושך צריך מילים של חושך, מילים של נפילה. יש לכתוב כמו התקף פניקה, בהפרזה, בשפה היסטרית, בהתפרצות של שמות תואר, בתחביר מתנשף. כל מילה שתכתוב היא המילה האחרונה ששרדה. כל מבט הוא ה־מבט. כל דלת היא ה־דלת. כל תיבה – ה־תיבה. לכתוב את להב הסכין במילים משוננות וחלודות. לדמם את המילים, לכתוב בצווחות ושאגות, לכתוב בשיניים ובציפורניים, בכתיבת־דהרה כמו פעימת דופק של מי שבורח מרוצח. לא להתבייש להשתמש במילים, לזמן את מלוא הכוח המאגי שיש להן, להרשות לשפה לתפוס את הדף, לתפוס את הנפש ואת הראש, לאכול את הראש. אנחנו מבקשים שמילים יהיו תולעים טפיליות, שיזחלו מתחת לעור, שיגרדו, שיעוררו בחילה, שהסופרת תסתיר את העיניים תוך כדי כתיבה, שהסופר יגיד לעצמו: ״לא, זה נורא מדי! אני בחיים לא הולך לעולל את זה לדמויות שלי!״ ויכתוב את זה בכל זאת. מילים הן לא נוצות. מילה היא פעולה שמשנה את העולם. כל שיר הוא לחש של כישוף, כל סיפור הוא קללה, כל סופרת, כל משוררת, היא מכשפה. 

איך אפשר לכתוב על התהום?

כדי לדבר על החושך צריך מילים של חושך, מילים שנלחשות מתוך שינה. יש לכתוב לאט, להשאיר אוויר בין אות לאות. לתת לחרדה זמן לחלחל, טיפה אחר טיפה, בסבלנות של מערת נטיפים. הרי משהו קורא לנו, הרי מישהו מביט בנו חזרה מלב האפלה. גם אם אנחנו לא מאמינים בקיומו אי אפשר שלא לחוש את נוכחותו השתוקה. כי לתהום צריך בעיקר להקשיב. לשתיקה שלה, לאנחות שלה, לבדיחות שלה, לרוח הנושבת בין צוקיה, לגלים הקטנים שמתנפצים על דפנותיה. לעמוד על הקצה, ממש על הקצה, ולהקשיב.

כדי לכתוב על התהום עלינו להיות נכונים ליפול לתוכה.

שלכם מסף תהום,

עורכי בלהות