ספיש ספיש ספיש, בום!

סיפור
מאת: אדם קומן

ספיש ספיש ספיש, בום. שוב השכנים עושים כביסה. ספיש ספיש ספיש, בום: המכה המוכרת של המכונה. שוב, כמו תמיד. מאה פעם ביום. אין דבר מתועב, מקולקל, מזוהם יותר מחולֵי ניקיון. פחד להסתכל על חשבונות החשמל והמים שלהם; איזו נפש מסוכסכת הם יחשפו. אפשר למדוד את תחושת האשם וההדחקה בקוט״ש. אנשים מהסוג הזה, עדיף לא לשאול, מוטב לא לדעת מה רובץ להם. אמצע הלילה. חוץ מהמכונה, שקט מוחלט. ספיש ספיש ספיש, בום. פראי אדם, להפעיל מכונה בשעה כזאת. מתוך הקבר העמוק והמגונן של השינה הושלכתי אל ערוּת מהבילה ורעה. השינה, אהה, השינה הטובה והאהובה, שוב לא תחזור כל כך מהר. המזרן ספוג. זיעה, כמובן. האוויר מימי ורירי: כמו להתעורר בתוך לוע של מפלצת מורעבת, עטוף בצחנת קיבתה, ריח מתוק, מתוק וסגול, מתוק להבחיל. זרם של כאב מציף את גופי, הכול מסתובב. צריך כוס מים וכדור, נגד הכאב; כדור, נגד הסיוט האיום שנקרא עֵרוּת. כלומר, צריך לקום. על הדרך לסגור את החלון ולהדליק מזגן, להרוג את החום והלחות ואת רעש המכונה שאופף ופולש ומכה מבחוץ ומבפנים בכל נים ונים. ספיש ספיש ספיש, בום. מים, כדור, לנקות את הראש, לטבול חזרה במעיין המנחם של השינה, אולי – – וייייייזזז! סחיטה. אי אפשר ככה יותר. הם ישלמו. בריבית. בדם. קודם אטפל במכונת הכביסה שלהם: עם פטיש, גרזן, סכין, מברג, מה שבא ליד. אכריח אותם לצפות בחורבנה, במותה הסופי בהחלט, אראה אותם מבכים את קִצהּ הטראגי, דמעותיהם ישטפו את הרצפה. ואז אעבור לבעלי המכונה: בגרזן אבתר אותם, את האיברים שלהם אפזר על פני הדירה, ללמד אותם לקח. ואם לא עם גרזן – אז לפחות לדבר איתם בהיגיון. להסביר להם לאט וברוגע, שמילא להפעיל את המכונה אלף פעם ביום, אבל באמצע הלילה? אפשר להתפוצץ. שימצאו דרך אחרת למרק את המצפון. יש כאלה שכל הזמן מנקים את הציפורניים בקיסם; אחרים שוטפים את התחת בלי הפסקה. פתרונות הרבה יותר מתחשבים בזולת. ובאיכות הסביבה, כן, הרבה יותר, בהחלט. בינתיים צריך לקום, צריך להתיישב, לקחת כדור. הרגליים על המרצפות הקרות והקשות. לרגע זה מרגיע, לרגע מצמרר. חדר שלם ומסדרון מפרידים בין המיטה לחדר האמבטיה. לא בטוח שאצליח להגיע עד לשם. אבל אין ברירה, אחרת אתפוצץ כמו בסרט מצויר, אבל שלא כמו בסרט מצויר, חתיכות בן אדם, מן החוץ ומן הפנים, דם אדום ושחור, ידבקו לקירות, למצעים, לתקרה, למנורה. הנורה הלוהטת תצלה אותם, ועם בוא הריקבון, הסירחון יעשה בלתי נסבל. פרמדיקים חיוורים יעטו מסכות אב״כ. השכנים הכולרות יתגברו על הצחנה ויצטופפו להציץ, סקרנים, מוכרחים לראות משהו כדי לספר אחר כך לאחרים, לקשט, להוסיף, להמציא פרטים וסיבות שלא היו מעולם. ידעתם ש...? ושמענו ש... ויצאנו בזול, כי בקלות היה יכול ל... כל מיני דיבות ורינונים, שקרים שערורייתיים, כאילו המציאות לא מספיק מחורבנת. ואז יהיה להם עוד תירוץ להפעיל את המכונה, איזה פחד חולני שראש מתפוצץ בחדר אחד מסוגל להכתים את המצעים בדירה שמעליו. אין דבר שאנשים לא יאמינו בו. פוי, כאלה מחשבות מלוכלכות. לא טוב, לא טוב. צריך להימנע, לחשוב על דברים חיוביים, לראות את הטוב שבבריות, להתמלא אהבה עצמית כמו נוצות אווז בכרית, ואז לחזור לישון. הנגטיביות הזאת, הרי הנגטיביות הזאת, כבר הסבירו, לא עושה טוב לאף אחד. מים קרים וכדור ומיטה. אבל לגרד את המילים מהמחשבה ולהפוך אותם לפעולה, פשוטה ככל שתהיה, זה כבר סיפור אחר. קודם כל לעמוד. ופתאום: קרי־י־י־יק!!! צווחה של דלת עץ ישנה. הה, לא, אלה רק הגרוטאות שמכנים ברכיים. לא פשוט ליישר אותן... גיצים של חשמל ניתזים מהברכיים אל הירכיים, מהירכיים אל הלב המאיץ כמו תרנגולת תחת הגרזן. פחד מוות. הרי אני יכול גם להתעלף מרוב כאב, לחטוף איזו מכה וזהו, סוף הסיפור! לוקח כמה רגעים להתרגל. ועכשיו: לשלוח את הרגליים קדימה. לכיוון הקיר. לפתוח את העיניים לא בא בחשבון. רק הליכה בחושך, מתוך מישוש. זאת לא בעיה, למשש. הדרך מוכרת. מאה, מאתיים, אלף פעמים ביום אני עושה את הדרך הארורה. בטח אפשר להגיע לחדר האמבטיה בהליכה צמודה לקירות. הנה, הקיר המחוספס והמוכר. צעד צעד בצמוד לקיר. והנה, משקוף. אין פה שום הפתעה. ובצד השני של המשקוף, גם כן קיר, כל ילד יודע. עכשיו קדימה – – – טראח! נחשול של כאב מפיל אותי לרצפה, מאיים להטביע אותי, אוויר! אוויר! הריאות שואפות ושואפות, אבל כלום לא נכנס, רק בוץ שמנוני, הן כמעט מתפוצצות, הגרון מתנפח, אפשר למות. כמו לנסות ולשאוף מי בִּיצה צמיגיים, חמים ומצחינים. הגוף כולו מתכווץ בעווית, מחטי קרח זעירות זורמות בדם, חותכות, מחשמלות. מבהונות הרגליים, מאצבעות הידיים, מהלב ועד הקיבה, עקצוצים, שריטות, דקירות, אלוהים, אפשר להקיא, לחרבן במקום, לקרוס ולהתבוסס בכל המדמנה הזאת שהגוף בקושי מחזיק בפנים, בעזרת מעצורים בודדים שמאיימים לקרוס כל רגע. הו הו, סבא מוות! אל חשש ואל תירא, אני פה, מחכה לך! רגע, רגע, לנוח בישיבה, עד שהגוף יתאושש. סבא מוות לא יבוא, לא הלילה, כרגיל, רק יתבונן מרחוק ויחייך, האשמאי הזקן, כמה יפה אני מתבוסס בכאב, בחום ובלחות. נבלה. זיעה קרה שוטפת את גופי. לשבת כנגד הקיר הקריר, זה מצנן, זה מרגיע. לחשוב מחשבות נקיות, קרירות, די עם הלכלוך והשְחור, הרי כבר הסבירו לך, לא פעם, שזה לא עושה טוב לאף אחד. נוצות אווז, נוצות אווז! משב אוויר קל. צמרמורת. במקום להתרענן ולחוש הקלה, המחשבות מתערבלות ומשחירות, משחירות ומתערבלות. מילא על השכנים אי אפשר לסמוך, אבל לגלות שהגוף שלך, העור והעצמות שבהם השתכנת, שעליהם סמכת, הם בסך הכול מערכת רקובה של שסתומים בוגדניים ומושחתים, חסרי ערכים ונאמנות, עם נטייה כללית אל עבר הנפשע? כדור, רק כדור יציל. עכשיו, אחרי הרגיעה הקצרה, שוב להעמיס את הגוף, את משא האדם, על הרגליים. להתרומם לאט לאט, מתוך זהירות ורחמים על הברכיים, על הרגליים. קרי־י־י־יק!!! שוב אותן זריקות כאב. עכשיו לחזור לצעדים מדודים, לגרור את הרגליים על הרצפה, לא לדפוק את הבוהן במפתן הדלת, לא לא, רק זה חסר. צעד צעד צעד, משקוף. לשלוח יד קדימה אל עבר – – הכיור. למשש מעליו ולפתוח – – ארון. לפשפש. הידיים כבר יזהו את הצנצנת. צריך רק לתת להן לפשפש. מקלות אוזניים. ויטמין סי. משחת שיניים. משחה נגד טחורים. כדורים נגד עצירות. כדורים נגד שלשול. נגד כאב בטן. נגד כאב ראש. נגד התקררות. נגד חום. טבליות נגד צרבת. כדורי שינה. קרם נגד שפשפת ופטריות. משחה נגד כאבי מפרקים. אה, הצנצנת המיוחדת! המכסה נופל. כדור, שניים... עדיף שלושה, שיהיה על כל –
ספיש ספיש ספיש, בום.
פתאום מתחוור.
ספיש ספיש ספיש, בום.
זה לא מהשכנים.
ספיש ספיש ספיש, בום.
זה פה בחדר.
ספיש ספיש ספיש, בום.
ממני זה בא, מכאן, ממכונת הכביסה שלי.
ספיש ספיש ספיש, בום.

ואם המכונה פועלת סימן שמישהו הפעיל אותה, סימן שמישהו היה פה. אין ברירה. אני חייב להסתכל מה יש שם. לפקוח עיניים. לראות בעצמי. אבל הכול מסתובב. אי אפשר לראות כלום. רק רעש באוזניים ובעיניים, שאון של צבעים מתחלפים ומתהפכים, טִרטורים, צפצופים, קשקושים, שריטות, קווים, כתמים – ספיש ספיש ספיש, בום. ספיש ספיש ספיש, בום. ספיש ספיש ספיש, בום. מתוך הרעש מגיח חשד עמום: מישהו בחדר. מתבונן. ספיש ספיש ספיש, בום. ספיש ספיש ספיש, בום. ספיש ספיש ספיש, בום. למרות הסחרחרה והכאב, אני מגשש את הדרך אל מכונת הכביסה. לראות מה יש בה. פתאום, דמות מגיחה מהחשיכה. דחליל מפלצתי, איש קש מגושם שחמק משערי הגיהינום, רגליו וזרועותיו נשלחות לאוויר, מתאמצות לשמור את הגוף מעל האדמה, כמו גולם מקולל שנשלח להשמיד, לרצוח, למלא את הארץ שְמָמָוֶת – – – מדדה קדימה, לעברי.
ווויייייזזזזזזז! עוד סחיטה. במזל, בדיוק אז הגולם נעלם. אבל עם הגולם נעלם העולם. סוף סוף ידיי על המכונה הרועדת. אתכופף כדי להביט, לראות מה במכונה. זזזז–ז– –ז– – –ז.... ודי. נגמרה הסחיטה. המכונה סיימה, הכביסה עומדת.
לאט לאט המציאות מתייצבת ומגלה מראה מזוויע: הגולם ניצב מולי. דחליל חסר נפש, חסר חמלה, וכדי להוסיף על האימה: חסר ראש. רק צוואר מדמם כמו הר געש. עכשיו אפשר לראות בבירור: הצוואר חתוך, שבילי דם זורמים במורד גרון, מטפטף על כל הבית. החיתוך ישר, יפה, כמו בסרטים. אי אפשר שלא להעריך כזאת עבודה נקייה. בתום ההתרשמות, ההכרה: נתפסתי. סופי קרוב, כבר לא אימלט. אבל אז משהו מתברר. המבט נעול, רוצה לברוח, אבל העיניים לא זזות, חייבות לראות, לוודא... לא באמת... לא יכול להיות... מתוך תוף הכביסה. ראשי, עיניי שלי. הן שמביטות בגופי מבעד לדלת השקופה. ראשי פה וגופי שם – ראשי שם וגופי פה – וחומת הזכוכית בינינו! אני הוא הגולם! גופי שלי הוא חסר הראש, רגליי הן שנשאו את הדחליל מהמיטה אל מכונת הכביסה. מה התכוונתי לעשות בראשי? איזה שד נכנס בי שהחלטתי לכבס אותו באמצע הלילה? ועוד למלא את הבית בשבילים של דם, כמו איזה אורח זר בלי דרך ארץ, גר חיגר ולא יותר!
ובכן, לא עכשיו, לא ככה, זה לא הזמן והמקום לפתור קושיות. קודם יש להוציא את הראש מהמכונה ולנסות להרכיב אותו על הצוואר המיותם. וזה לא פשוט. ידיי נאבקות חסרות אונים עם הידית, עם החוגות, עם הכפתורים, לוחצות, מושכות, מסובבות... לשווא, לשווא. רק שלא אפעיל שוב את המכונה – עוד אני מנסה לעשות סדר בדברים, וסוגיה חדשה מתגנבת להכרתי. זוגות רגליים ניצבים בכניסה לחדר האמבטיה. שניים, שלושה, חמישה? קשה לספור. מתוך המכונה, מתבונן בין רגלי הדחליל הגולמני, אט אט מתבררת תמונה. איומה. מחרידה. מפתיעה? הה, לא ולא... קשה לומר שמפתיעה. שכניי. שכניי הטובים, הנקיים, המוסריים, הם שצועדים באישון לילה אל חדר האמבטיה שלי.
״לא לא לא!״ קוראת יו״ר ועד הבית, גברת ציפורה, דיירת דירה תשע שבקומה ארבע, בעוד גופי המקופד מתאמץ לחלץ את ראשי מתוך התוף. ״אל תעז לגעת, דחליל מטופש שכמותך! עוד צריך להעביר למייבש!״ היא צועקת תוכחה, קולה מהדהד בתוף הברזל. ״כבר שנים שאני אומרת לבעלי שמואל, שמאי מקרקעין בעל שם עולמי, שלבחור הזה מתרוצצות מחשבות מלוכלכות בקודקוד. שאם אנחנו לא נטפל בו, במסכן, אף אחד לא ידאג לו. יש ללמד אותו דרך ארץ, וראשית דרך ארץ בניקוי הראש. כך הצבענו פה אחד בישיבת הוועד האחרונה. התגייסנו כולנו לטפל בך, בחורצ׳יק, כדי שתדע שיש מי שאיכפת לו ודואג, על אף כפיות טובתך המוכרת!״
מהר, מהר, לפתוח את הדלת ולחלץ את ראשי. לפני שיצודו אותי שכניי, נוגשיי, שוחרי טובתי וקיצי.
״תפסוהו!״ צווחת גברת ציפורה, ציפורן אצבעה שלוחה קדימה, ובעקבותיה עדר שכנים מגויסים שועט לעברי, עיניהם מתיזות זיקים לכל עבר, שרפים אכזריים בכור המצרף. בדרך לא דרך, אני פורץ את דלת הזכוכית השקופה... כמה סמרטוטים ובהם ראשי נשפכים ארצה, ואני מיד תופס בשערותיי ומסתתר מאחורי המכונה. חדר האמבטיה קטן, הדלת חסומה, השכנים בעקבותיי, אין ספק שתוך רגעים ספורים אהיה בידיהם. אולי אם אצליח לחבר את ראשי לדחליל, אמצא מוצא מהצרה. עם כיוון השעון, נגד כיוון השעון, בכוח, או באלכסון, לא מתלבש... לא מתלבש! – – –
״לא בשיער, לא בשיער!״ פי מתחנן. ללא הועיל. ראשי מושלך חזרה למכונת הכביסה.
״תראה מה עשית,״ נוזפת גברת ציפורה, בעודה מתעסקת באבקות ונוזלים. אזוביון, אלא מה, מלווני אל תוך הסמבטיון. ״עכשיו צריך להתחיל הכול מהתחלה!״
ספיש ספיש ספיש, בום.
בתנועות מהירות ונקיות הם קוצצים את ידיי ורגליי, מפזרים אותן ברחבי הדירה. ללמד אותי שיעור כהלכה. הם לא יסתכנו שאמלט להם שוב. ראשי מתערבל במכונה, אך אני חש כל חיתוך ותלישה.
ספיש ספיש ספיש, בום.
״אין דבר,״ מבטיחה גברת ציפורה, ״בבוקר תהיה כמו חדש.״





Comments