המרתף

סיפור

מאת: נטע חוטר

ציורים: איתמר חפץ

פסעתי אל עבר הדלת הנעולה, הצרור הכבד קרקש בידי. מנעול. שני סיבובים ימינה. הדלת נפתחה ולועו האפל של המרתף נפער מולנו. המדרגה הראשונה נראתה כמו שן חלב שזה עתה בקעה ואילו כל היתר טבעו באפילה הסמיכה. חומר שחור בולע אור.

״אני ארד ראשונה,״ הודעתי.

״את לא מפחדת?״ שאלה אלה, צווארה מתוח, מנסה לראות אל תוך החושך.

״ממה?״

״לא יודעת אמא, בית חדש, מרתף, את המורה לקולנוע פה.״

״אנחנו בישראל,״ הזכרתי לה.

״מה הקשר?״

״אין פה מסורת של מרתפים, זאת לא אימה שרלוונטית לנו.״

״יש פה מקלטים, זה אותו דבר,״ טענה אלה.

״לא! סט חרדות אחר לגמרי!״ הרגשתי את עצמי מתלהבת לרגע, כאילו אני שוב עומדת מול התלמידים בכיתה ומתווכחת על קונבנציות קולנועיות, כמו פעם, לפני הכול. ״תראי איזה יופי, איך ארכיטקטורה מעצבת פחדים,״ אמרתי בהתרגשות, ״למה אין בישראל רוחות רפאים? כי אין טירות גותיות. הכול פה חדש מדי, איזה רוח רפאים שמכבדת את עצמה תרדוף דירת קבלן בחריש?״

״אבל עובדה שאת מפחדת לרדת,״ אלה הדליקה את פנס הטלפון, אלומת האור ניסתה לחדור פנימה אך הובסה על ידי האפלה.

״אני לא,״ הנחתי את רגלי על המדרגה הראשונה ואת ידי על המעקה. חלק מהתרופות עלולות לגרום לסחרחורת, הזהיר הרופא.

״אין פה כלום,״ הודעתי והמשכתי לרדת באיטיות במדרגות, מבטי ממוקד בכפות רגליי היחפות. זה מה שחסר לי, למעוד ולשבור רגל עוד לפני שפרקנו שני ארגזים.

״אולי הבניין נבנה מעל בית קברות עתיק?״ הציעה אלה.

״אינדיאני?״ שאלתי בחיוך.

״ברור שלא אינדיאני, ערבי.״

״הקבלה יפה,״ עניתי, ״אבל הקונפליקט הערבי מיוצג בישראל דרך פחדים אחרים. מחבלים, נגיד, או טרור, וזה דווקא משהו שמרתף מגן מפניו! מבינה? בגלל זה אין מה לפחד ממרתפים. לא בארץ.״

הבטתי אחורה, אלומת הפנס של אלה נראתה רחוקה. מיששתי את הקיר שלידי ואיתרתי מתג. הרמתי אותו. כלום. ״אין נורה!״ קראתי. קלאסי. שלפתי את הטלפון מכיסי והדלקתי את הפנס. בדיוק החפיפניקיות, הרישול, הפרטאץ׳ הישראלי. אלומת האור ליטפה את רצפת הבטון הקרה והמחוספסת וחלפה מעל כפות רגליי היחפות. סתם, מרתף ריק. קיר ועוד קיר ורצפה. הכול נקי וחדש. בחורף המרתף הזה יעשה לך צרות, אמר לי המנקה ששכרתי לפני שנכנסנו לבית, אבל שיהיה. יולי עכשיו.

יישוב חדש, בית חדש. התחלה חדשה, הבטחתי לאלה. שתינו זקוקות לאחת. כיתה ז׳ בחטיבה אזורית מומלצת. אפשר להפוך את המרתף לאולם קולנוע קטן בשבילנו, עם מסך גדול ופופים. היא תוכל להביא לכאן חברות. חברות חדשות.

״אמא! הכול בסדר?״ שמעתי אותה מלמעלה. ״הכול פיקס!״ קראתי, ״אין מה לפחד!״ באמת אין. מגיע לה קצת שקט, לילדה האמיצה שלי שסבלה כל כך בגללי. רגשות האשמה שיגרו מועקה מוכרת אל חזי. לקחתי נשימה עמוקה. לשאוף, שתים שלוש, ארבע, לנשוף, שלוש, שתיים אחת. התחלה חדשה.

צעדתי באיטיות בעקבות פס האור הקלוש. ״אני באה!״ קראתי מעלה, לכיוונה המשוער של אלה, וגיששתי אחר המדרגות. אין מה לפחד, הזכרתי לעצמי. מה זה בכלל מרתף? מטפורה זולה למודחק. אם כבר לפחד ממשהו אז מעליות גג, שם מחזיקים בעיות אמיתיות, סודות, יצורים משונים, ניסויים מדעיים שהשתבשו ועכשיו מוטלים שם, נושמים בכבדות וקשורים לרדיאטור. המרתף הזה, אין בו כלום. ריק לגמרי. שום ליצן רצחני לא יצוץ מולי בחיוך מעורר חלחלה, אוחז בידו בלון אדום.

״אמא?״ קולה של אלה נשמע מעליי, עמום, כמו מתוך מים. ״אני באה מתוקה שלי,״ ניסיתי לקרוא לעברה. מעין לחישה צרודה יצאה ממני. קיר לבן. הלכתי יותר מדי. הסתובבתי ופסעתי חזרה, לכיוון השני, איפה המדרגות? הן היו אמורות להיות ממש כאן. זכרתי את עצמי במיטה, מקופלת על הצד, רועדת, מכוסה בשמיכה עד מעל הראש. זכרתי את אלה יושבת לידי, מדי פעם שולחת יד מתחת לשמיכה כדי ללטף את גבי בעדינות, בסבלנות. ידה החמה הזכירה לי שהיא שם, שאני לא לבד עם המפלצות שאורבות מתחת למיטת הנפש. זה לא הגיע לה, השנתיים האלו, גם לי לא. אבל זהו, הכול מאחורינו. התחלה חדשה.

להימנע מסטרס, פקד הרופא. אם אפשר לצאת מהעיר, עדיף. זה מה שעשיתי. שמטתי הכול. התפטרתי. נחתי. אכלתי חסכונות. בשביל זה הם קיימים, הרי. גרוש לבן ליום שחור. בסבלנות, באיטיות מפרכת, שחיתי אל החוף. מתישהו תרגישי שוב כמו עצמך, עודדה אותי פסיכולוגית טובת לב. מתישהו, היא הבטיחה, תחזרי להתהלך בחופשיות במשעולי החיים. תטפסי מעלה. איפה המדרגות? צורתו של המרתף נמתחה בפניי באופן משונה. מרחב לא אוקלידי, מבנה שמפר את חוקי המציאות. אלה צדקה, סרטי אימה רבים מתחילים ככה. ״את בטוחה שאת כבר מוכנה לזה?״ שאלה אותי מכרה כשחתמתי על החוזה לדירה החדשה, ״אחרי כל מה שעברתן, את חזקה מספיק?״ אבל הרגשתי מוכנה. הרגשתי כמו עצמי.

״אמא!״ קולה של אלה רטט איפשהו מעליי, ״אמא פליז בואי.״ אני לא מצליחה, רציתי לקרוא לעברה, אבל במקום זה נשמתי. לשאוף, שתיים, שלוש, ארבע, לנשוף, ארבע, שלוש, שתיים. הקיר הופיע מול פנס הטלפון שלי, עדיין אין מדרגות. תפסיקי עם זה, נזפתי בעצמי, ירדת לכאן איכשהו, נכון? לא איבדת גרם מדרגות בחלל של שלושים מטר רבוע. כתם קטן במרכז הקיר תפס את תשומת ליבי, התקרבתי אליו. זה נראה כמו רטיבות, אבל איך? בכלל לא ירד גשם. אולי יש נזילה בצנרת? הכתם הלך והתרחב לנגד עיניי, מלווה בסדקים דקים על הטיח שנראו לי כמו רגליו הארוכות, החוטיות, של עכביש עצום. לא הגיוני, לא, לפני רגע הכול היה נקי ומסויד, אני בטוחה. כמעט בטוחה. שלחתי אצבע קדימה אל הכתם, הקיר היה לח ורך. גרורות עובש החלו משתרגות על תקרת המרתף.

לחץ. אמר לי הרופא. זה האויב שלך כרגע. כששוקעים, קשה להישלף החוצה. עוד יהיו רגרסיות, הוא הזהיר, חשוב לא לעשות תנועות גדולות. ״אלה?״ קראתי. חיפשתי אחר כתם אור, רמז לדלת שנמצאת שם מעליי, הדלת שלידה ממתינה לי אלה, אבל כלום. צעדתי בעקבות הפנס, מבולבלת. אישה בת חמישים שאיבדה גרם מדרגות כאילו היה צרור מפתחות או זוג משקפי קריאה. יש תרופות שעלולות לגרום לחוסר אוריינטציה, הזהיר אותי הרופא. הקלוזאפין, אולי. תחושה משונה על הרצפה, כיוונתי את הפנס אל כפות רגליי וגיליתי שאני עומדת בתוך שלולית מים. מאיפה היא צצה? הקיר שמולי היה מכוסה במרבד של עובש. איך פספסתי כזאת תקלת צנרת? פסעתי באיטיות, נזהרת לא להחליק, המים הרטיבו את שולי הג'ינס שלי. איפה המדרגות המחורבנות האלה?

לא עשית שום דבר רע, אמר אז הפסיכיאטר, מנסה לחלץ אותי מתהום האשמה. אנשים נופלים, אלו החיים. תחשבי שעברת במעבר חצייה ודרס אותך אוטובוס, היית מאשימה את עצמך אם היה דורס אותך אוטובוס במעבר חצייה? לא. ובמדינה הזאת, הוא הוסיף בנדיבות, מטורף מי שלא משתגע פה ושם. מה חיפשתי? אה, המדרגות. לאן הן נעלמו? עצמתי עיניים. לנשום, שתיים, שלוש, ארבע, לנשוף, ארבע, שלוש, שתיים. פשוט גשי לקצה החדר וטפסי במדרגות שבהן ירדת. פקחתי עיניים ופסעתי באיטיות ארבעה צעדים. קיר המרתף הנגדי הופיע מולי. אפס מדרגות. זה לא הגיוני! פנס הטלפון האיר לרגע את הרצפה הרטובה והמטונפת. לכלוך משונה לכד את עיני ממש בפינת המרתף. כיוונתי אליו את הפנס והתכופפתי, מכווצת את עיניי. ערימה קטנה של גרגרים שחורים, אליפטיים, צפה על הרצפה הרטובה. לא! רק לא חולדות. נסוגתי בבהלה, עד ששוב הרגשתי את הקיר הלח בגבי. המרתף נפרש מול אלומת הפנס, קטן, חיוור ונטול מדרגות. כאילו הן מעולם לא היו שם. רק חלל אטום ולח, רצפה, קירות ותקרה. לנשום, שתיים, שלוש, ארבע, לנשוף, שתיים, שלוש, ארבע. גבי החליק באיטיות לאורך הקיר עד שהתיישבתי, שעונה עליו. הרטיבות חלחלה מבעד לג'ינס אל ישבני והזיעה הדביקה את חולצתי לגבי. שמעתי את בכיה של אלה, עמום וחלש, איפשהו מעליי. אין מדרגות, ניסיתי להסביר לה, אבל לא יצא ממני קול. סליחה אלה, פשוט אין מדרגות. ממרחק, היה נדמה לי שאני מרגישה את ידה מלטפת את גבי בעדינות.