top of page

להירדם לצלילי העכברושים

Writer: אמיר חרש
אמיר חרש
4 days ago
4 min read

מסה על נדודי שינה, מצבי ביניים וכוחם המרגיע של סיפורי האימה

מאת: אמיר חרש


תמר לב־און | השחקנית
תמר לב־און | השחקנית

ככל שהמציאות איומה יותר, כך השינה שלי גרועה יותר. כשאני מתקשה להירדם בלילה מרוב חרדות ומחשבות רודפניות, כשכובד העולם רובץ לי על החזה כשק מלא עצמות, אני מרכיב אוזניות ומאזין להקראות של סיפורי רוחות. למזלי, הרשת מלאה בהקראות כאלו.

כשהעולם ישן, קל להיסחף בסיפור אפל. החושך והצללים מברכים את בואן של רוחות הרפאים. אני שומע איך חיבוקה הקר של האהובה המתה נכרך סביב צווארו של האמן המיוסר שעזב אותה. אני שומע איך העכברושים רצים בתוך הקירות, מתרוצצים במרווחים, שורטים את הקירות מבפנים, נושכים אותם, עכברושים שאינם נראים, ספק קיימים, אך נשמעים היטב. אני שומע על צורות נסתרות בטפט הצהוב או על דמויות בציור שמשנות את מקומן כשאיש לא מביט בהן. אני שומע על חדר מסוים בבית המלון שאסור להיכנס אליו ובוודאי שאסור לישון בו. אני שומע על דמות צל רפאית שעומדת בפינה, דוממת, ממתינה, ממתינה, כבר שנים היא ממתינה, ולא ברור לְמה. הסיפורים מטרידים, מותחים, טראגיים, רומנטיים, לפעמים מפחידים, לעיתים מגוחכים, ובכל זאת, איכשהו, הם מרגיעים את החרדה. המחשבות האובססיביות מרפות ממני. לאט לאט אני שוקע אל השינה המבורכת.

מדוע המזוויע מרגיע? אני יכול למצוא הסברים משכנעים. אבל לא ההסברים הם מה שחשוב בעיניי, אלא עצם ההבחנה, התגלית. ואולי, בעצם, אפילו תגלית אין כאן, אלא גילוי מחודש: החזרה לילדות, לממד האורלי, הפרפורמטיבי, של הסיפור שלפני השינה, של שיר הערש. אין זה מקרה שתרבויות רבות תיבלו את שירי הערש בזוועות: עריסת התינוק נפלה מהעץ הגבוה; הפרשים שהיו בדרך אלייך לא הגיעו, אחד היה טרף, שני מת בחרב, וזה שנותר את שמך לא זכר; פרצופים מוזרים הופיעו בחלון וצפו פנימה בילד הישן. וישנם גם איומים מפורשים: אם לא תרדם יבוא שור שחור־פנים, או זאב, או סרטן ענק, או איזה מפלץ אחר, ויאכל אותך. אם חושבים על זה ככה, סיפורי הרוחות הם שיר הערש שאני שר לעצמי.


תמר לב־און | חגיגה
תמר לב־און | חגיגה

סוג אחר של נוכחות

סיפורי הרוחות שאני אוהב נכתבו בידי סופרים שמתו מזמן. זכויות היוצרים עליהם חופשיות וכל בעל יוזמה וקול עמוק ורדיופוני יכול להקליטם ולהעלותם לרשות הרבים. למקריאים יש מאגר עצום לבחור מתוכו: בתקופה הוויקטוריאנית, היה זה אחד הז׳אנרים הפופולריים ביותר. לא רק סופרים שהתמחו בגותיקה כתבו סיפורי רוחות, אלא גם הסופרים המרכזיים ביותר של הזמן, כמו הנרי ג׳יימס, צ׳רלס דיקנס, אידית וורטון וגי דה מופסאן. למרות שאני מאזין גם לסיפורים של כותבים גדולים, אני מתקשה לזכור מי כתב מה. סיפורי הרוחות מתערבבים בזיכרוני. אולי בגלל שאני מקשיב לסיפורים בלילה, אולי בגלל העיניים העצומות, אולי כי תוך כדי האזנה אני נכנס ויוצא משינה, ספק מאזין לסיפור ספק חולם אותו. אני מפספס דקות ארוכות ברגע של נמנום חולף, והסיפורים נעשים מטושטשים, חיוורים כיצורי רפאים ליליים. הטקסט שאני מאזין לו אינו מתקבע בי, אינו הופך לידע. התרבות נסוגה לרקע, איני יודע מי כתב מה, מה היה ההקשר ההיסטורי או הביוגרפי של הכתיבה, וגם המחברים, שמתו מזמן, נוכחים אצלי רק כרוחות רפאים רחוקות וערפיליות.  

יש להקשיב בלילה, בחושך, לבד. יש לקרוא בעיניים עצומות. עצימת העיניים מאפשרת סוג אחר של נוכחות, של השתהות. העיניים הפקוחות, ואפילו הן נעוצות בספר, נועצות אותך בתוך העולם. אך כשהעיניים עצומות, אתה כמו מרחף במיטה, חמישה סנטימטרים מעל המזרן, מנותק מכבלי המציאות הרגילה. כשהעיניים עצומות, קל יותר להאמין בדברים חסרי ממשות, בבלתי נראה, בכך שהחיים אינם נגמרים בבת אחת. משהו נותר, הסוף אינו הסוף.

ובכלל, ברוחות רפאים קל להאמין, קל גם לאדם כמוני שלא מאמין בהן. כשאני מבקר בבית הקברות ויושב לצד הקבר של סבתי, אני בדרך כלל מדבר אליה, לפעמים בראש, לפעמים בקול. אני מספר לה על חיי, על מה שהתחדש מאז הביקור האחרון, אם יש מישהו איתי, אני מציג אותו בפניה. לא ברור לי למה אני עושה זאת, אני הרי לא מאמין שרוחה נשארת לצד הקבר, ובכל זאת אני מדבר אליה.


תמר לב־און | תורשה
תמר לב־און | תורשה

זמן שנותק מהזמן

אני לא מאמין ברוחות רפאים – אבל מאוחר בלילה, משהו בי מאמין. אולי זה קשור לנדודי השינה, למצב הלימבו המוזר הזה, לתודעה התלושה של לא כאן ולא שם. בספרו ״הזמן והאחר״ כותב עמנואל לוינס כך: ״נדודי השינה עשויים מן התודעה שזה לא ייגמר לעולם. כלומר, שאין עוד כל דרך להיחלץ מן הערות האוחזת בנו, ערות ללא כל מטרה. [...] כאן, הזמן לא חולף משום מקום, דבר אינו מתרחק ואינו מיטשטש. רק הרעשים החיצוניים שעשויים לקצוב את נדודי השינה יוצרים התחלות במצב הזה, שהוא נטול התחלות וסוף, באל־מוות שממנו לא ניתן להימלט״.

אני אוהב את הניסוח של לוינס: ״נדודי שינה עשויים מן התודעה שזה לא ייגמר לעולם״. אני אוהב שלוינס מתאר את נדודי השינה כ״אל־מוות״, כמצב שאין לו התחלה או סוף, שאין ממנו מפלט. בשנים האחרונות חשתי את התחושה הזו פעמים רבות. שהמצב שבו אני תקוע לא ייגמר לעולם, שאני חי בזמן שנותק מהזמן, שנקרע מהזמן, מעין מקטע קטוע שאין לו לא התחלה ולא סוף, אין לו גבולות. שאני מחכה לדבר מה שאיני יודע אם יגיע אי פעם. שהחיים לעולם לא יתחילו, ולהפך, שהמוות אף פעם לא יבוא ויגאל אותנו מהגסיסה הארוכה. שכל מה שישנו היא התלישות הזו, הסהרורית, נטולת הקצה, ושזו בעצם האמת היחידה, העמוקה יותר, אודות החיים: מציאות של נדודי שינה, הוויה של רוח רפאים.

סיפורי הרוחות נותנים לכל זה צורה, הופכים את ההוויה הפגומה לסיפור. וכשהחושך יורד והשינה מסרבת לבוא, אני מרכיב אוזניות, אני לוחץ פליי ואני עוצם עיניים. לכוד בלימבו המיוסר שבין שינה לערות, קל לי להזדהות עם מי שמקשיב לדממה ושומע בה את לחישות המתים, או עם מי שלא בטוח אם הוא בעצמו חי או מת.

בימים שכאלה, בלילות שכאלה, אפשר למצוא בזה נחמה.

Comments


להצטרף לרשימת התפוצה

תודה על ההרשמה! (מבטיחים לא להציק)

© 2026

​

bottom of page