כדי לדבר על חיינו אנו זקוקים לעל־טבעי

תשובה לביקורת של אריק גלסנר על ״שכול וכשלון וזומבים״ שפורסמה ב״ידיעות אחרונות״ ב־11.7

מאת: אמיר חרש

"העובדה שכמה מהמוחות הספרותיים הגדולים של זמננו מקדישים את חילם לשטויות ולפנטזיה מביאה אותי למשיכת כתפיים אדישה".

כך כתב אריק גלסנר ברשימת ביקורת שפרסם לאחרונה על ספרי, "שכול וכשלון וזומבים", במוסף ״ספרות ותרבות״ של ״ידיעות אחרונות״. בספר אני מתאר אפוקליפסת זומבים שהתרחשה, לכאורה, בארץ ישראל המנדטורית מתוך נקודת מבטו, ועד כמה שאפשר גם בלשונו, של הסופר יוסף חיים ברנר. הביקורת של גלסנר מלאה בשבחים לסגנון הכתיבה הברנרי, והמילה ״וירטואוזי״ מופיעה בה יותר מפעם אחת. ואף על פי כן, הוא מצר על חוסר הרצינות של הספר, שמייצג בעיניו הלך רוח פוסט־מודרני שעוין את מושג הרצינות עצמו. בפרט, נדמה שעצם השימוש בזומבים חורה למבקר. "המתים לא יכולים לקום לתחייה", מדגיש גלסנר עבור מי שאינו בטוח בסוגיה הזו, "החיים מתים גם ללא מפלצות". ברשימתו, הנקראת "מה הקשר זומבים?", הוא חוזר על השאלה בכמה וריאציות: "למה זומבים?", "למה דווקא זומבים?", ומקשה: "אבל לְמה זה טוב כל זה?"

"שכול וכשלון וזומבים" (עם עובד, 2025)

ההתנגדות המרכזית של גלסנר לזומבים, אם ירדתי לסוף דעתו, היא שכיוון שאינם קיימים מצד העובדות, הם מנותקים ממציאות חיינו העכשווית, ולכן אינם נחוצים לנו כלל בספרות, או על כל פנים, אינם נחוצים לנו כשאנו קוראים וכותבים ספרות רצינית. כלומר, ספרות שלוקחת ברצינות את המצב האנושי.

הגישה הזו מפתיעה אותי, שכן הדימוי של "המת החי" היה מרכזי בספרות העברית כבר בתקופתו של ברנר, ולא במקרה היא זכתה לשם "תקופת התחייה". תפיסתם של סופרי דור התחייה ושל אנשי הרוח בעת ההיא הייתה שעם ישראל – עם מת; העברית – שפה מתה; וארץ ישראל – אדמה שוממה וריקה, מלאה קברים. ואת כל זה אפשר וצריך לשנות. הציונות היא תנועה של תחייה לאומית שמטרתה להחזיר לחיים את העם, את השפה, ואת הארץ. להוליד אדם חדש. הדימוי של המת החי תפקד ברמה האישית והלאומית כאחד, ולכך התכוון ח״נ ביאליק כששאל בפואמה "אכן חציר העם":

גַּם־בִּתְקֹעַ הַשּׁוֹפָר וּבְהִנָּשֵֹא הַנֵּס –

היִתְעוֹרֵר הַמֵּת? הֲיִזְדַּעְזַע הַמֵּת?

השאלה שהטרידה את ביאליק היא האם נצליח לקום ממצב החורבן שאנו נמצאים בו, האם נמצא את הכוחות לצאת מתוך הבור האפל, מתוך התהום – האם נקום לחיים חדשים?

גם ברנר, ברומן "מכאן ומכאן", נדרש לדימוי של מת המתקשה לחזור לחיים:

״דומה אני למת, שמלאך־הדוּמָה שלו כבר עבר, כבר שאל לשמו, כבר חבטהו במקלו – מנוחה. ופתאום אומרים לו: ׳היוולד מחדש! בעל כרחך!׳ – היאך?! אוי… האם לא יותר טוב לשכב כך, בלי כאב, לשכב, לשכב, בלי תנועה, לשכב עד נצח־נצחים?״

על המשמעות הלאומית, נוספת שכבה אישית יותר. ברנר מתאר את הקושי הנפשי בחזרה לחיים, את הרצון להישאר במצב סטטי, במנוחה, בלי כאב, בלי תחושות, לשקוע בחשכת השכחה במקום לחזור ולחוות את כל טרדות החיים וכאבם. במקרה זה, המת המתקשה לחזור לחיים מהדהד חוויות נפשיות קשות, כמו ניסיון לצאת מדיכאון או ההכרח לחזור לשגרת חיים לאחר ממחלה קשה.

גם בספרות של דור תש"ח היה למת החי תפקיד חשוב, מה שניכר בפרט בשירתו של נתן אלתרמן. למשל בשורות היפהפיות מתוך השיר "בדרך הגדולה":

לְהַבִּיט לֹא אֶחְדַּל וְלִנְשֹׁם לֹא אֶחְדַּלוְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת

או בשורות מתוך "האם השלישית":

הוּא הוֹלֵךְ בַּשָּׂדוֹת. הוּא יַגִּיע עַד כָּאן.

הוּא נוֹשֵׂא בְּלִבּוֹ כַּדּוּר עוֹפֶרֶת

בשני המקרים אנחנו מוצאים אצל אלתרמן מתים מהלכים. פעם אחת כדי להביע עמדה אקסטטית ביחס לעולם, עמדה של עודף חיות דווקא, ובפעם השנייה מנקודת מבטה של אם שכולה המסרבת להרפות מזכר בנה המת.

דמותו של המת החי, אם כן, איננה זרה לספרות העברית, אלא מלווה אותה לאורך שנים, ובכל תקופה ותקופה המת מתעורר באופן אחר, בהתאם לרוח הזמן. נדמה שככל שהשנים מתקדמות דמות זו הופכת למוחשית יותר. אצל ביאליק וברנר היא דימוי פיוטי, אלגוריה למצב העם או הפרט; אצל אלתרמן היא קונקרטית יותר, אך עדיין יש לה קיום רפאים אוורירי; ואצלי היא כבר זומבי, בשר ודם.

מה שהיה נכון אז, נכון גם היום: זומבים, רוחות רפאים, ושאר יצורים של אימה על־טבעית, מאפשרים לנו לדבר על מציאות חיינו. זה ניכר גם מחוץ לספרות היפה. בשיחות של יום יום, נעשה שימוש באוצר מילים של שפת הפחד כדי לדבר על המציאות הישראלית: "אפוקליפסה", "מפלצות", "שטן", "התעוררתי לתוך סיוט", "גיהינום עלי אדמות", וכולי. נדמה שהשפה זקוקה לזה, שהלשון הרגילה אינה מספיקה כדי לתאר את המציאות הנפשית שלנו ואת ממדי הקטסטרופה שאנו חווים. על רקע המציאות הזו המת החי נעשה סמל טעון מאוד. זומבים הם מפלצות פוריות במיוחד מבחינה הרמנויטית, יש בהם משהו שכמו דורש מהקורא לחלץ מהם משמעות, לברר את פשרם. על "שכול וכשלון וזומבים" נכתבו כבר כמה ביקורות, ובכל ביקורת וביקורת ניסו המבקר או המבקרת לערטל את סוד משמעותם של הזומבים. השאלה: "למה דווקא זומבים?" היא שאלה טובה, שאלה פורייה, שאלה שיכולה להביל לשיחה של ממש.

לחטט בקורי העכביש

גלסנר ממקם את החטא הקדמון של "שכול וכשלון וזומבים" בפוסט־מודרניות ובפוסט־הומניזם, אבל הביקורת שלו ממשיכה מסורת ביקורתית ותיקה של רתיעה מהעל־טבעי ומעלה על הדעת כמה אפיזודות שקדמו לאותם ״פוסטים״. הפופולריות של המחזה "הדיבוק" בהבימה, למשל, הייתה לצנינים בעיני כמה מבעלי "הטעם הטוב" בזמנו. העיסוק ברוחות ושדים הואשם כריק ונבוב, כתחליף לעיסוק אמיתי ורציני בבעיות החיים. עד כדי כך שבשנת 1926 אגודת הסופרים ערכה נגדו משפט פומבי. גם ״משפט הדיבוק״, כמו המחזה, זכה לפופולריות אדירה, סוקר בהרחבה בעיתוני התקופה, והפרוטוקול המלא אף הודפס כספר מיד לאחר מכן.

הסיפור המפורסם ביותר של פרנץ קפאקא, "הגלגול", תורגם לעברית רק ב־1964, כמעט חמישים שנה לאחר הפרסום המקורי שלו. וזאת אחרי שהוא תורגם כבר לאיטלקית (1932), לאנגלית (1933), לצרפתית (1938), ואפילו ליפנית (1952). האם הספרות העברית התקשתה לקבל עלילה עד כדי כך פנטסטית, על אדם שהופך לשרץ? עיון בביקורת העברית שנכתבה על יצירתו של קפקא בתקופה זו מגלה שהמבקרים בכלל התייחסו אליו כאל סופר ריאליסטי, שכתיבתו אומנם דמוית חלום ומסויטת, אך עדיין נשארת בגבולות הטבעי.  

גם סיפוריו האפלים והפנטסטיים של יצחק בשביס־זינגר התקבלו בהרמת גבה: "המבקרים המתקדמים כביכול טענו, שמה שאני כותב זה אופיום להרדים את ההמונים. אמרו לי למה לא תתאר את המפעל הציוני, את מלחמתם של החלוצים? למה אתה מחטט בקורי עכביש?" (מתוך ראיון ל״קול ישראל״). אולם בשביס־זינגר לא הפסיק "לחטט בקורי עכביש", ושופטי ועדת פרס נובל לספרות התרשמו דווקא מהאלמנטים המורבידיים של האימה העל־טבעית המשוקעים ביצירתו, והעניקו לו את הפרס לשנת 1978.

״התשוקות והשיגעונות מגולמים בסיפורים המשונים הללו כשדים, חזיונות רפאים ורוחות מתים״, כתבו בנימוקיהם, ״מיני כוחות על־טבעיים ומסויטים שהוא שאל מהמאגר העשיר של הפולקלור היהודי או מהדמיון המפותח שלו עצמו. שדים אלו הם יותר מסמלים ספרותיים או גרפיים, אלא כוחות אמיתיים וממשיים [...] במקרים האלה אמנות הסיפור של זינגר חוגגת את ניצחונותיה הגדולים ביותר ומעניקה חווית קריאה מקורית במובן העמוק ביותר של המילה, מצמררת ועם זאת מעוררת ומרחיבת אופקים״.  

הדוגמאות האלה הן אומנם נקודתיות, אבל נדמה לי שהן מעידות על איזו מגמה, על מסורת של שמרנות מקומית, ועל קושי של מבקרי הספרות לקבל בברכה ספרות פנטסטית וסיפורים של אימה על־טבעית כספרות ״רצינית״ ובעלת משקל.

אך הפניה שלי לאימה על־טבעית נובעת דווקא בגלל הרצינות שלי ביחס למצב האנושי. גיליתי שאני זקוק לפנטסטי כדי להביע את מלוא המנעד הרגשי, כדי לשקף את ההוויה החולה, הממארת, של העולם, כדי לתת שם לאימה חסרת השם, כדי לומר משהו מתוך ועל הזוועה. גבולות הריאליזם צרים מדי עבור השיחה על חיינו, כדי לדבר על תהום־חיינו אנחנו זקוקים לשדים ולרוחות רפאים, וכן, אנחנו זקוקים גם לזומבים.

(פורסם לראשונה בכתב העת הדיגיטלי "שעטנז" 11 לאוגוסט 2025)