זרע רשעים, או על החינוך

סיפור

אמנות: תמה גורן

מר פישל’ה יונטובסקי הביט ארוכות ביצירת הצמר התלויה על הקיר מעל לראש הדודה. האחו כולו נטרף בלשונות הצמר – השדות ובית החווה, הפרחים והפרות – חי ודומם הסתבכו ונאדקו זה בזה לכדי גיזה מרוקעת. במרכזה התפוצצה איכרה: מתארה היה פרום, ודמותה שהתפרצה לכיוון הצופה, במקרה זה, מר יונטובסקי, כמו ניזולה לפנים מתוך ארג שיער־העיזים.

דודה בלומה הבחינה במבט שלטש מר יונטובסקי במלאכת־כפיה, אך לא כיבדה אותו בחיוך מתגאה. היא רכנה והדליקה בגפרור את הנר הבודד שעל השולחן.

״ובכל זאת, כדאי שאראה את הילד. אין טוב ממראה עיניים, ויתרה מכך, מבדיקה ביד.״ מר יונטובסקי נבר באגודלו בתחתית ידית מקל ההליכה החביב עליו, שם שובץ בתוך מגרעת ראשה של בובת פלסטיק זעירה שאת פניה היה לש בכרית הבוהן כל אימת שנאלץ להיאזר בסבלנות. הוא ישב בכיסא העץ שהציבה עבורו דודה בלומה מול השולחן וחיכה שתואיל לספק את שהבטיחה.

״הילד ישן, אין צורך להעירו. נוכחותו רק תפריע.״ הפטירה בלומה. ״מה עוד יש לראות בילד? את התמונות קיבלת – מלפנים ומאחור, כל זווית וכל חלק. הילד הוא ילד. שמנמן ומתקתק. לפי שעה.״

״...ובכל זאת,״ הידק מר יונטובסקי את אחיזתו במקלו וגירד את קצות חוטמו וסנטרו; חודיהם הקבילו זה לזה, בולטים מתוך פרצופו העיסָני כאילו היו שני קצות מלקחי־בישול שנשתכחו בבצק טרם אפייתו. ״הרי אם לא היה צורך בבדיקה כבר היה הילד בדרכו אליי. אך יש גם יש צורך בבדיקה, ובאימות סיפורך.״

״הילד צורתו צורת ילד.״ חזרה בלומה. ״הֱיֵה שקט. בעוד רגע יתפוגגו כל ספקותיך, ותוכל לגשת אליו ולקחתו עמך עוד הערב. אם ברצונך לבודקו בציציות עשה זאת בדרכך חזרה.״

עקשנותה המופלגת של הדודה לא ריפתה את דריכותו של מר יונטובסקי. השנים שבהן אסף אליו את צאצאי סַמָּאֵל לימדוהו היטב על טבע הנשים שהרו לו; ואפילו שהיתה אישה זו דודה לַילוד, ולא אמו, ברור היה כי עזות־מצח שכזאת היתה מושרשת בנשות המשפחה כולן, וּוַדאי אפיינה גם את אחותה המנוחה. לדברי הדודה, מזה שנה גידלה את הילד לבדה, מאז שמתה אמו בלידתו.

מר יונטובסקי הכיר יפה את האב שאחר צעדיו עקב כצל. לנאופיו היה בוחר כבוד־השר סמאל בפרָדות עקשניות ואנוכיות. מנשים שכאלה יכול היה פישל’ה יונטובסקי לקבל את ילדיהן בקלות יחסית; ללא צורך בשידול רב נפרדו אלה מממזריהן, שולחותיהם עם מר יונטובסקי אל מגוריהם החדשים בבית הילדים. לפעמים רצו כל־כך הפילגשים בשילוחם עד שיצרו עמו קשר ביוזמתן, ולא הצטרך אפילו לאיתור יצרי־הכלאיים, לא כל שכן להמתיק דברי חנופה באוזני אימותיהם.

לרכישת גליון בנות

בזה אחר זה ליקט מר יונטובסקי את הפעוטות, דוהר עם שללו אל מעונו, אל בית הילדים, שם צפפם וסעדם עד שיתגלו סגולותיהם. רובם, למרבה צערו, לא התפתחו להפגין אלא מזג מקולקל ונטייה כללית לחבלה. כמה מהם צימחו קרני־חלב וגופם התכסה בשיער כהה וסבוך. פישל'ה יונטובסקי המשיך ואספם, המשיך ואגרם תחת קורת גג אחת, שיסה אותם אחד ברעהו והמתין. מחה ישבנים צמריים והמתין. האכיל בבקבוק, בישל אטריות בחלב, הרביץ חינוכו וחיכה שיגדל אחד מהם להצדיק את היותו בן לאביו. האם היום יהיה היום שבו יתגלה לפניו אותו מלך עַז פנים שיבטוש את העולם בסוליות נעליו, בן־השטן שיעלה ויילחם בירושלים ויהרוג את משיח בן יוסף? האם היום ירים את ראשו המטונף מחצר המשחק, ועל גבו ירכב מר יונטובסקי למלכותו הרשעה, כסנדקו ופטרונו?

דודה בלומה עברה כעת בין חלונות הבית, הגיפה את תריסיהם והתיישבה אל השולחן. באור הנר הטיל חוטמה צל ארוך על תלם שפתה העליונה. אפה היה נשרי וחשול כחרטום מגהץ.

״הכן שאלותיך.״ אמרה ופשטה אצבעותיה על השולחן.

מר יונטובסקי מיעך את פרצוף הבובה בקצב ממהר והולך. שלהבת הנר נרעדה ואז ריקדה עצבנית, משתוללת כאילו נאבקת על בעירתה – ולפתע שקטה, וקול שאיפה מתהדהד, כמו רוח מתגלגל ממעמקי גוב, בקע מפיה הנפער של בלומה. אז נשמע מעין גְּלוֹג, כצליל נקישת־בשרים, ובלובן עיני הדודה שקעו קרניותיה הכהות מטה־מטה עד שנעלמו תחת עפעפיה התחתונים כבהתגלגלות סליל, ושתי קרניות תכולות גלשו מטה להחליפן ממתחת המצח. שינוי עז התחולל גם באפה: קצהו הקמור נמתח מעלה באחת, כנמשך בקרס דיג, חושף את נחיריה לראווה. ראש אישה אחרת נעץ כעת מבטו במנהל־המוסד.

מר יונטובסקי נרכן לפנים: ״האם אני משוחח כעת עם אם הילד?״

״חִי חִי,״ צחקק בקול דק הפה, ״כן... ממני הגיח אל העולם.״

״ניגש לעיקר,״ אסף עצמו פישל'ה בכיסאו, ״יודעת את מדוע אני כאן?״

 הראש הנהן.

״אם כן, ספרי לי על מפגשך עם אביו. אל תמעיטי בדברים. עליי להיות משוכנע שהאב הוא אכן מי שאת... שאתן... טוענות שהוא. כבר אמרתי לאחותך: אך ורק בצאצאי סמאל, מפתה־האדם, יש לי עניין.״

״מבין אתה, אדון מנהל, שמיד הכרתיו.״ האם עפעפה בעיניה הבהירות, בדל חיוך התעקל בצד פיה.

״המתנתי לבואו.״ הצטחקק שוב הפה, ״ידעתי שיבוא לקחתי. כל חיי שמעתי את נשימותיו באוזניי. נותר לי רק להכין עצמי: פשוטה ומוכנה עבורו.״

האם השעינה את סנטרה על ידה ועיניה נדדו.

״תאר לך, אדון מנהל. יושבת אני במרפסת, לגופי אך חלוק דק־מדק; לפניי חוליות המדבר; האוויר יבש והנוף מטושטש; אד חם מרצד כנגדי מכל עבר.

– 'כמה זכה את!..' מלחש פתע על אוזניי קול עמוק ומסוטף, סוכרי כתמר בשל. '...צלולה כאספקלריה. כמה ברור אני נראה בהשתקפי בך!'

– '...ואיך נראה אתה לעצמך בבבואתך זו?' שואלת אני, מכסה טפחיים.

– '...זקן, זקן ועייף...' מגחך הקול, וגל חמסין נופח על פניי. 'אחד שידיו מלאות תמיד בענייני אחרים...'

– 'אם כך, מוטב היה שלא היית מסתכל!'

– 'יש בזה אמת... כבר עייפתי מֵרְאוֹת. אולי זהו הסוד אשר חולקים בו בשתיקה האשמאים: כמה טובה ההסתמאות שבזקנה! כאשר נפגם מאור־העיניים ישנה הצדקה לגשש ולפשפש באצבעות...' ונגיעה חמה ועמוקה התפשטה בין רגליי ובמעלה בטני, ופנים נגלו לעיניי...״

״אילו פנים?״ קרא מר יונטובסקי, ״תארי לי את פניו!״

אך טרם יכול היה הראש להמשיך בדיבור שוב חל שינוי פתאומי במראהו: אותו קול נקישה בשרי נשמע בשנית, וימין הפרצוף צנח לפתע לכל אורכו: מֶחֱצַת אפו עוקם מטה, ואישון דודה בלומה כהה־התיתורה קיפץ ממקום שקיעתו והדיח מעַין ימין את אישון אחותה, שנבלע במעלה הראש.  

״בל נטעה את אדון המנהל,״ לחשש צד הפה הימני בקול אָלְט נמוך, קול בלומה. ״הרי רחוק תיאור זה מלהיות מייצג.״

״לא כעת!״ נכעס בקולו הגבוה צד הפה השמאלי, ואישון שמאל נִפזל אל זווית העין, כמנסה לחצות את גשר האף אל הגדה שמעבר ולהסות את מקבילו.

״כעת בדיוק. וכי למה לא כעת? על אדון המנהל לקבל תמונה מהימנה בדבר אבי הילד. זיכרונותייך שלך... שלך הם, אך עבור המנהל עלינו להעמיד דברים על דיוקם.״ ובאומרה זאת צנח גם שמאל פניה, דורס את נוכחת האם כליל: אישון כהה שני כבש מחדש את מקומו והאף נכפף מטה לכשהיה. דודה בלומה שבה בשלמותה.

מר יונטובסקי גירד במצחו. ״האם גם את פגשת בו..? גם עִמך..?״

״אשקר אם אומר שהופתעתי, אדון־המנהל; כבר בנעוריי ידעתי שבוא־יבוא; ברמזים אינספור אותת לי: את המיועדת. מן הפרטים הקטנים קרץ לי: צבע את וִסְתִּי בירוקת אזוב, והעלה מכל כלי אוכל ששטפתי סרחון־הבל־פה; כל בובות ילדותי יפות היו ממני בעיניי, ומגיל צעיר הקליש את שערי. עוד אז קיוויתי שהוא מהדר בו את קצה זנבו.״

״ספרי אם כך,״ נאנח מר יונטובסקי. ״כולי אוזן.״

״שוכבת אני במיטה. בחוץ נוהמת הרוח המדברית. חושך מצרים.

ריח חריף עולה באפי ונשימה רטובה ננשפת בעורפי. מסתובבת אני על יצועי, ולצידי, תחת השמיכה, שכוב לו ערוד שחור משחור.

– 'ריכבי עליי.'

נהקתו צורמנית ותקיפה.

– 'להיכן?' שאלתיו, עורי נעשה חידודים וזיפי עורפי סמרו.

– 'להיכן?!' נמלא החמור עֶברה וזקף אוזניו.

– 'כן. אָן נלכה.'

– 'זו אינה השאלה.' התעדן קמעה הפרא.

– 'אז מהי השאלה?'

– 'לא להיכן, אלא מאַיִן. תמיד מאין, אך ורק.'

– 'אם כן, מאין?'

– 'אמרי לי את! מאין נימלט?'

– 'משעמום?'

– 'משעמום!'

– 'מטעם רע?'

– 'ומבּוּרוּת!'

– 'ומן הכורח בצנעה?'

– 'מהתחבאות בכלל, אִי־אָה!'

– 'הנוכל להרחיק מכבלי־משפחה?' ביררתי חֶרֶשׁ.

– 'הלאה־הלאה,' נָעַר, 'נעקור וניסע.' 

– 'הרחק מזחיחוּת מִבּלי־זכות של אחת, החושבת עצמה לנבדלת?'

– 'נסתלק מטִמְטֹמֶת־ראשה – וננעל מאחור את הדלת.'

– 'מכסילות שעשתה לה לטבע שני?'

– 'מאחות אשר אין בה תוחלת!'״

ובעוד מפליגה דודה בלומה בתיאור אחותה, התפרץ אישונה התכול של זו בעינה השמאלית והחל דוחק מטה בזה הכהה, ושמאלה נשלחה ותפסה באוזנה הימנית, מנסה למשכה, זמן שימינה לופתת את פרק ידה ונאבקת להכניעה. עיניו של מר יונטובסקי התרוצצו בין צידי הפנים המצווחים ומקללים זה את זה:

״מפתיה הרואה בזנותה מעלה?״ המשיכה בלומה,

״שתקי! אף לא מילה נוספת!״ מחתה האם משמאל הפה.

״מטיפשה חלושה שילדה וַתמת?״

יד שמאל תפסה בשיער הפדחת ומשכה בחוזקה. זעקה בשני קולות בקעה מן הלוע.

״שקט!״ קרא מר יונטובסקי וקם ממקומו בכעס, מנופף במקלו, ״דורש אני הוכחה חותכת בזה הרגע!״

בין רגע סרח האוויר בחדר והיה לדחוס ועכור, ואישוני האחיות הסתלקו כולם. במקומם עלו ובאו זוג בָּבות־עין צרות שסביבן התפשט שֶׂרֶג מסועף, כמערכת כוכבים ארגמנית; עיניים נחשיות אלה התכדרו אל חוריהן בעצלות, כאסימון המאט גלגולו על הקרקע עד שנופל לבסוף על פניו. מר יונטובסקי סמך ידיו על ברכיו, גחן והישיר את מבטו אל הפנים שעוצבו מחדש, אך במקום המבע מזרה־האימים לו ציפה, ניבט אליו בחזרה אחד מתרפס – במקום בראש־לשדים פגש במבטו של פקידון, בשדון אפסוסי!

״פחוּת־דרג! לוחך פנכה!״ נסוג ממנו מר יונטובסקי.

״סליחה, אדון‏־מנהל, רוב סליחות,״ אמר השדון, ״מתנצל שהטרחת עצמך עד להנה. לשווא קיוויתי שיהיה די באופיין של שתי אלו על מנת שיתחוורו הנסיבות... הרי אפילו לטעם האדון ישנם גבולות...״

״אך לא לזה שלך,״ אמר מר יונטובסקי בבוז.

״לא, אני אינני אנין.״ חייך השדון חיוך מתחנחן.

״כך ששתי אלו – רק בך פגשו? רק עמך... התרועעו להן?״

״אמת,״ אמר השדון, ״ביממה אחת של קַיט. כה להוטות היו למזמוטים עם אחד בעל־קרניים שלא עצרו לבדוק אחר קנקנו!״

מר יונטובסקי האדים והלם במקלו ברצפה. ״בזבוז זמן משווע!״ קרא וזינק מכיסאו. ובעודו מגדף לעצמו כפתר את אדרתו בחופזה, חש נמרצות מן הסלון, תלש את כובעו מן המתלה, תקעו בראשו ויצא מן הבית בטריקת דלת.

עם עזיבתו דמם החדר. האוויר הפך דליל, וריח עדין ונעים התפשט בו. בלומה נותרה ישובה אל השולחן. זוג אישונים, אחד תכול ואחד כהה, עלו בשתי עיניה בהתאמה.

״יפה עשית, שד־קטן,״ נשמע קול סמאל מתוך חשכת החדר.

השדון גרגר בהתענגות ממקומו החדש תחת הרצפה.

״ויפה עשיתן גם אתן, רעיותיי.״

הפה התעגל בחיוך בשני קצותיו.

בכיית עולל עלתה והתגברה מן החדר הסמוך, מעין יבוב עמוק, גרוני, שהסתיים בנעירה.

״במוקדם או במאוחר היה מגיע המנהל וחומד לעצמו את בננו שלנו,״ המשיך סמאל, ״ולו היה מבין כמה מיוחד בן־פְּקוּעה זה, שזהו הילד לו יחל, שוב לא היה חדל מניסיונותיו.”

מתוך החשכה יצא טלף סמאל, שחור ושעיר, והונח על כתפה הימנית של האישה. מעל לראשה פלטו נחירי־אפו הבל שניסך על עיניה. שתיהן נעצמו בתענוג.

״טוב יהא לטף כזה לגדול עמנו, בבית־אביו,״ המשיך סמאל, ״אמנם בבית הילדים היה נחשל גם כן – בהמיות ורוע־לב ישנם שם בהחלט, וגם משם היה אולי יוצא מוכן לתפקידו: מחריב־עולם, נואץ בני־שם; אך בשקלול מלא וכן, הרי עלינו להקפיד: להטבילו בכל שִׂטְנָה אשר ישנה בלקסיקון. ולמען זאת, אִמרו אתן: הימצא לו בית גידול מתאים יותר ממשפחתו?״

דודה בלומה ניסתה להרים את ימינה ללטף את פרוותו השחורה, אך שמאלה נשלחה במהירות ומשכה ממנו את ידה.

״רסני עצמך.״ סיננה לאחותה, שמצידה חרצה אליה את לשונה בעד מחצית הפה כמיטב יכולתה.

לרכישת גליון בנות