את בית הספר שלי מנהלות מכשפות

ב״סוספיריה״, ממש כמו בילדוּת, האפשרות לגלות משהו נורא על העולם עדיפה על חיים שאין מה לגלות בהם 

כשהייתי ילדה החבר הכי טוב שלי סיפר לי שהוא שונא סודות: "אני שונא שיש מציאות שלמה שאנשים אחרים יודעים עליה ואני לא, אני שונא שאני לא יכול לדעת את כל המציאות". הווידוי שלו הרגיז אותי ולקח לי שנים להבין למה. אני דווקא אהבתי סודות. קסמה לי המחשבה שיש סודות בעולם. רציתי לראות רוחות רפאים, או לפחות לגלות איזו תעלומה איומה. חלק אדיר מהילדות שלי סבב סביב קונספירציות, לחשושים, משחקים והתקווה שסוף סוף אגלה את הסוד האפל והפנטסטי שכולם מסתירים ממני. פחדתי מרוחות, אבל יותר משפחדתי, ידעתי שלראות רוח רפאים יוכיח לי שיש במציאות יותר ממה שאני יכולה לראות. האפשרות לגלות משהו נורא על העולם תמיד נראתה לי עדיפה על ההיתקעות בחיים שאין מה לגלות בהם. 

הסרט ״סוספיריה״ של אמן האימה האיטלקי דאריו ארג'נטו (1977) מנסח משהו מהחוויה הזו. הדמויות בסרט חיות בעולם שהוא בו־בזמן מפתה ומרתיע – תחושות שהגבול ביניהן במקרה הטוב מתעתע. גיבורת הסרט, סוזי באניון האמריקאית, מגיעה למערב גרמניה כדי ללמוד בבית ספר למחול, וכמעט מיד מוצאת את עצמה בעיצומה של תעלומה: בלילה שבו היא מגיעה לבית הספר, אחת התלמידות נרצחת באכזריות. המורות אמנם קוראות למשטרה, אבל הן נראות כמעט אדישות לרצח של אחת התלמידות שלהן. עוד ועוד דברים מוזרים קורים בבית הספר, אבל לא נראה שיש להם קשר ישיר לרצח. אחרי הכול, מה הקשר בין התעלומה לבין אלפי רימות שנופלות מהתקרה על מגורי התלמידות? או למחלה מסתורית שמאלצת את סוזי לישון בבית הספר למרות ששכרה לעצמה חדר בעיר? למעשה, רוב העלילה ב״סוספיריה״ מבוססת על תירוצים קלושים כאלה. יש אף מי שטענו ששום דבר לא עובד בתסריט של הסרט, ושכל מהלך בו הוא שטחי ושרירותי לחלוטין.

בכל זאת, ההתרחשות בבית הספר מספיק משונה כדי שסוזי וחברתה החדשה שרה יתחילו לחשוד. שרה מודאגת במיוחד ממה שקורה ומתחילה לאסוף ראיות שיעזרו לה לרדת לשורש העניין. היא מגלה, למשל, שהמורות אינן עוזבות את הבניין בלילות. זו תגלית מקרית ולא מאוד מסעירה, אבל לי היא מזכירה מאמץ נואש של ילדים לחשוד במישהו בכוח, או להתרגש מתעלומה שהם המציאו בעצמם. אמא שלי, למשל, סיפרה לי שבילדותה הייתה לה חבורה סודית. בהיעדרם של תעלומות ופשעים אמיתיים בסביבתם, החליטה החבורה להיתפס על חשוד שכל פשעו היה הרגלו להסתובב במכולת של שכונה ד' בבאר שבע כשהוא לובש חולצה צהובה. הפרט הקטן הזה הספיק להם. יומני החבורה התמלאו במהרה במעקבים אחר "החולצה הצהובה", שהוא בטוח, מעל ומעבר לכל ספק, איש מסוכן מאוד.

אין פלא שהלחשושים וההתרגשות של סוזי ושרה הזכירו לי את המשחקים והלחשושים הנרגשים שלי בתור ילדה. במקור, כתב ארג'נטו את התסריט של ״סוספיריה״ על בית ספר לילדות בנות שמונה עד עשר. אחד המפיקים הסב את תשומת ליבו לכך שהוא לא יכול ללהק ילדות אמיתיות לשחק בעלילה אלימה כל כך. ארג'נטו כמעט ולא שינה את התסריט, וליהק נשים צעירות לאותם תפקידי ילדות. הפרט הזה עזר לי להבין, אחרי שנים, למה כעסתי על החבר ההוא בילדות.

באחת הסצנות ב״סוספיריה״ סוזי עוברת במסדרון בית הספר. הקירות מרופדים קטיפה אדומה, הדלתות מעוגלות וצומחות מהקירות בסלסולי אר נובו, הידיות שלהן גבוהות מדי, כדי לתת תחושה שסוזי נמוכה כמו ילדה. היא עוברת על פני מחזה משונה: אישה וילד עומדים במסדרון, כמעט קפואים, כמו בציור ישן. האישה מצחצחת איזה כלי מתכתי דמוי כוכב. לפתע – אור גדול מוחזר מהכלי היישר אל מצחה של סוזי ופוגע בה. היא אוחזת ברקתה כאילו קיבלה מכה של ממש, ולאחר זמן קצר נעשית חולה ונופלת למשכב.

מה זה אומר? ״סוספיריה״ אינו סרט שמזמין קריאה פרשנית. קשה למצוא בו משמעות פסיכולוגית או אלגורית כלשהי, ואולי גם לא צריך. לפעמים הדגם של משהו מספיק כדי לעורר את הדבר עצמו. אני חושבת למשל על ילדים קטנים שהכרתי שפחדו לראות אפילו ציור של אריה. ילד בן שלוש יודע שהציור אינו יכול לטרוף אותו, אבל הוא מזכיר לו שאַרָיות באמת קיימים. ובעולם שבו ציור של אריה יכול לטרוף אותך, אפשר להידבק במחלה מהבהוב של אור על המצח.  

בילדות השתוקקתי לסודות כי חיפשתי הבטחה לכך שנוסף על היומיום המוכר והגלוי, קיימים עולמות אחרים, עולמות שאני אומנם חושדת בקיומם אבל לא רואה אף פעם. אז למה העובדה שמרבית הסודות האלה הצביעו על משהו איום ונורא דווקא ניחמה אותי?

לרכישת גליון בנות

פנטזיה שתפצע את היומיום

בסרטי אימה ישנו לרוב מעבר הדרגתי בין חיי היומיום הנורמליים לבין הדבר המפלצתי שמאיים לקרוע את המציאות. אך ב״סוספיריה״ שום דבר אינו פשוט וטבעי. כתוביות הפתיחה של הסרט מתחילות בקרשנדו צווחני, זה הפסקול של להקת הרוק הפרוגרסיבי ״גובלין״: מתכתי, צעקני ומלווה בקול נשי שצורח ומסלסל איזו שירה טקסית. הפסקול הזה תמיד השאיר עליי רושם מתוק וזרחני כמו סוכרייה מורעלת. ההמשך הוויזואלי צעקני לא פחות: התאורה של הסרט נשברת לצללים אדומים וירוקים, גם בסצנות שלא מתרחש בהן שום דבר מיוחד. בהמשך לכך, זה כנראה הגיוני שהרציחות מתבצעות באמצעות מאגיה שחורה, ומלוות באותות כמו עיניים צהובות שמוקרנות משום מקום על זגוגית של חלון. אבל השפע הססגוני של ״סוספיריה״ הוא חובק כול. בבית הספר למחול חיי היומיום והזוועות מוזרים במידה שווה ולסוזי, או לצופים, אין דרך להבחין בין מה שנורמלי ומה שלא.

בילדות הכול חדש, נתון מראש ונורמלי. אין לך שום בסיס להשוואה, ומה שאת מכירה הוא כל מה שיש. כל מפגש והיכרות, כל דגם ליחסים בין אנשים הוא דוגמה מוחלטת, שרירותית. העולם גדול כמו בית הספר שלך ומשעמם כמו חצר אחורית. לפעמים את מצליחה לבנות בתוכך איזו פנטזיה שתפצע קצת את היומיום. לפעמים את אפילו מצליחה לסחוף אחרייך ילדים אחרים, לפתות אותם להאמין, דרך סיפור מופרך כלשהו, שההסבר הבירוקרטי והיומיומי שנתנו לכם הוא רק כיסוי, שהרגש הוא מה שחשוב, שהדברים הם אכן נפלאים או איומים. לא בהתאם למציאות אלא בהתאם להרגשה.

האימה היא ז'אנר פתייני מטבעו. כשאני צופה בסרט אימה התנועות של הילדות שבות אליי אוטומטית, ואני רואה את הסרט מבעד לחרכי האצבעות, משותקת ומרוגשת. אני מפחדת שיבהילו אותי ובו בזמן איני רוצה להסיט את המבט. אני רוצה לדעת עוד, אני רוצה לדעת סודות. בסוף של ״סוספיריה״ מתגלה הסוד: המורות לא סתם מוזרות או מסתוריות, אלא הן מכשפות של ממש. ואולי בגלל זה האימה ניחמה אותי כל כך. כי גם בחיים המוגנים ביותר, הלכאורה רגילים ביותר, יש בדידות, אכזריות וזוועה. במצב הזה, כאשר הילדוּת מלאה בהסתרות, צרות מוחין וחוסר שליטה – יש משהו באימה, בהודאה המוחלטת בזוועה, שלפחות נותן לך דרך לקום ולהגיד: "את בית הספר שלי מנהלות מכשפות". זאת האמת הפשוטה.  

כל הדימוים מתוך ״סוספיריה״ בבימוי דאריו ארג׳נטו, 1977

לרכישת גליון בנות